אנחנו נגד העולם…

תמיד שנאתי אותו, הרגשתי שהוא אויב ולא יותר. אבל… פתאום אני מתחיל להכיר אותו, וזה מרגיש אחרת לגמרי. אני רואה שהוא… דומה לי. הוא גם ללא הוריו, כולם סביבו רוחשים פחד, פרט לשני אנשים. אני רואה פתאום שאני בעצם עוזר לו, שהמטרות שלנו נהיות משותפות, שאני לא משאיר אותו לבד בקרב.
ובעצם…
עד כמה ששנינו דומים, אנחנו שנינו חיים בזכותם, בזכות אלה שהיו לצידנו כל הדרך, שלא הביעו פחד תמידי מאיתנו. זה כאילו שהם… הצילו אותנו מעצמנו, שלא נאבד בתוכנו. שלא נפגע בעצמנו. להישאר בשליטה.
וגם…
אנחנו גם תרמנו את חלקנו. אנחנו גם עזרנו, הצלנו, עשינו כל מה שיכולנו…

עכשיו, אחרי שהצלחתי להתחבר אליו כל כך, הוא מת.
מת.
אני מניח את ידי עליו, עוצם את עיניי ורואה את החושך מכסה את שדה ראייתי. זה לא יכול להיות! חייב להיות משהו שיעזור לו! הרי האם לשווא סיכנו את חיינו ?
אישה זקנה מתקרבת אליי, אני מפנה לה מקום וצופה בה. היא מניחה את ידיה על חזהו ונושמת כמה נשימות עמוקות -עד כמה שהם יכולות להיות עמוקות- וחלשות. היא לחמה טוב. יש לה כבוד, לעצמה ולו.
היא הקריבה את חייה למענו, כל מה שנשאר בה נתנה. היא בירכה אותו במילות שבח, מזכירה לו שיש לו את כולם, שהוא לא לבד, שהיא מתגאה בו מאוד. אומרת שלא יכעס עליה שהחליפה ככה, כי ממילא לא נשאר לה עוד הרבה זמן לחיות, והיא זקנה והוא צעיר, ויש לו עוד הרבה מה לראות ולעשות בעולם.
הוא פוקח את עיניו , וכאילו מילותיה של האישה מהדהדות במוחו, הוא רק מביט מבויש בכולם, ופתאום הוא פוקח את עיניו בהפתעה.
פרצופי מופיע מולו, ומאחוריי נמצאים עוד מלא אנשים, חברים, מכרים, שותפים… חיוך נפרש על פניו ואנחנו יוצאים לחיבוק קבוצתי…

ועכשיו אנחנו עדיין חיים, שנינו. חיים נגד המציאות שלנו, הקשיים, הנידוי שעברנו…
אנחנו נגד העולם.