| אני | חלק ראשון .

– שנת 2007, בי"ס למרצים –
"איזבל…"
הרמתי את עיני מספרי והסתובבתי למקור קולו של מי שזה לא יהיה.
"תורך".
נשמתי לרווחה ונעמדתי במקומי, כל התשומת לב הייתה מופנת אלי ואני רק החזרתי מבט לסובבים עם אטימות מוחלטת.
ככה למדתי, להתמודד עם הדברים בלי רגש.
ירדתי במדרגות לעבר השולחן עם המיקרופון, בלי דפים בלי כלום.
אני האמנתי בהרצאות קצרות, בדרך כלל, כאשר כמובן היה מדובר בדברים קלים לביטוי המילים.
גררתי מהשולחן את השלט ונשענתי על השולחן אחורנית ביידים שלובות. דממה. בינתיים לא רציתי לפצות בפי, למה בעצם? בהיתי בעיני הכחלכלות לעבר כל אחד ואחד בכיתה בקפידה וכן שוב באטימות. כך למדתי, לעולם אל תראה את רגשותיך ליריב ולחברך עוד יותר פחות, אחרת הוא יתקע לך סכין בגב.
אחרי כשתי דקות שתיקה הרמתי את ידי לאוויר ולחצתי על הכפתור בעוד המורה עימעם בצד את האור לאווירה "דרמטית" כמו שהוא היה קורא לזה.
המסך הבהב ואז הופיע על המסך תמונה, יותר נכון שתי תמונות פשוטות שהיו החלק החשוב בהרצאה שיעזרו לי לפתור את המקרה המלגלג של הערבי והיהודי שרבים על צלם האדם שלהם.
הכיתה בהתה במסך כלא מבינה, והם גם לא יבינו. הם טיפשים מדי, תמימים מדי כדי להבין.
חיוך הופיע על פני בשמחה, כי זאת הייתה התגובה שלה ציפיתי. ייאוש, אי הבנה, עצב ותדהמה.
על המסך הופיעו שני שלדים, די מצחיק כי השלדים היו דומים לגמרי. כל מה שעשיתי זה העתק הדבק והופה שתי תמונות דומות ביותר הופיעו, אפילו עם אותן כתוביות בצד.
ואז פציתי בפי. בקול בטוח, מלא וחזק.
"אני רוצה לשאול אותכם, לא משהו מסובך, אבל בבקשה, תגידו לי, מה ההבדל בין שני השלדים?"
היה שקט, ציפיתי לזה. אי אפשר היה לומר שהם לא היו צפויים, כי הם היו.
כמובן שאף אחד לא ענה. הם עדיין לא הבינו.
טוב, נמשיך.
לחצתי בייסודיות על הכפתור עוד הפעם ומעל לראשי הגולגולות הופיעו שתי מילים. מעל כל תמונה מילה אחת: " ערבי" ו"יהודי".
"ומה עכשיו ההבדל?"
'המילים' אמרתי בראשי, כבר עכשיו ידעתי את תשובתם. כנראה גם אני הייתי עונה אותו הדבר בעבר, אבל עכשיו מאוחר מדי, השתנתי. הייתי מאחורי הקלעים של העולם, ראיתי והרגשתי זוועות.
יד הורמה באוויר, הנהנתי באישור והיד ירדה.
"המילים…" שמעתי. אך קטעתי לפני שהוא יוכל להספיק להמשיך.
"הו המילים! מדהים. אבל למילים יש המון פירושים, יש ניב, יש מושג, יש דיבור, יש דבר, יש ערך ויש מונח. אך למה אתה מתכוון?" שאלתי בעוד ידי מעופפות לצדדים ברוגז.
"אתה יודע מה ההבדל?" שאלתי בקול שקט, כמעט ומפחיד.
התקדמתי במהרה לעבר המסך והצבעתי לעבר ה"יהודי". שלד מספר אחת.
"השלד הזה הוא יותר שמן ומכוער" אמרתי בלגלוג ואז ביותר אגרסיביות הצבעתי על ה"ערבי", שלד מספר שתיים.
"לא, ולזה העצמות עם נצנצים הוא יותר יפה" צעקתי.
הם הבינו.
הם תמיד ידעו אבל הם פשוט לא רצו להשלים עם האמת.
הקשה כביכול.
"תודה" אמרתי.
אספתי את תיקי ויצאתי מהכיתה, משאירה מאחורי את הכיתה והמורה פעורי הפה.