תחרות הסיפורים – זוכה

שלום לכולם!
פה מסתיימות החפירות שלי על תחרות הסיפורים…

לפני שאכריז על הזוכה, אני רוצה להודות לכל הכותבים ששלחו סיפורים לתחרות.
כל הסיפורים היו טובים, אבל לסיפור אחד יותר התחברתי, והוא הזוכה:

שיחה עם ג'וק/רמפל

אני לא מאמינה! לאחר שערכתי על השיש את כל הדרוש לטיגון השניצלים, הבחנתי בתיקן מטייל לאיטו בין פירורי הלחם לבין הביצה הטרופה.
באיטיות, תוך שמירת קשר עין, ניגשתי אל ארון חומרי הניקיון, ושלפתי את התרסיס דוחה החרקים. השלמתי עם העובדה שאצטרך לזרוק את כל מה שהכנתי לזבל, וכיוונתי את מיכל הרסס אל המטרה.

"סלחי לי, גברתי, אבל אני רגיש מדי לחומר הזה", נשמע הקול מכוונו של הג'וק.
"מה??" התבלבלתי. לרגע, לא הייתי בטוחה אם באמת שמעתי ג'וק מדבר, אם דמיינתי, או אולי חלמתי.
"החומר הזה, שבדיוק כרגע את מפנה אותו אליי, מסוכן מדי עבורי. אם תוכלי בבקשה לא לכוון אותו אליי – אודה לך מאוד."
"א… את… אתה… מדבר?!" הורדתי את ידי, האוחזת במיכל, מעמדת ריסוס תוך כדי גמגום.
"כן גברתי, אני מדבר. אני מדבר אלייך".
"א… אבל איך? למה?"
"זה פשוט מאוד, גברתי. למדתי. בדיוק כמוך. בהתחלה הברות, אחר כך עיצורים, בהמשך מילים פשוטות, ולבסוף משפטים שלמים.
אתם, בני האדם, פשוט מעולם לא טרחתם לנסות לשוחח איתנו, התיקנים. בכל מפגש אקראי בינינו – מאז שג'ינגיס חאן כמעט כבש את אירופה, דרך לוויתו של שמעון פרס, ועד ה'טודו בום' של סטטיק ובן-אל – צרחתם, ברחתם, ריססתם, רדפתם, כיפכפתם… טוב, אין כזאת מילה 'כיפכפתם', אבל אני מניח שהבנת".
"כן, הבנתי. אבל תן לי סיבה טובה אחת! למה לא להוריד עליך כפכף".
"גברתי, בדיוק כפי שאתם, בני האדם, דואגים לילדיכם – גם אנו, התיקנים, דואגים לילדינו. יש לי כמה וכמה צאצאים בבית -לא בבית שלך- שמוטל עליי להאכיל ולחנך. מי ידאג לרכים המסכנים הללו אם לא אני?"
"אני לא בטוחה שזה ענייני מי ידאג להם. כרגע אתה בבית שלי!! ונכנסת בלי רשות! אאפשר לך לצאת, אולם אם תחליט לחזור… איפה באמת אתה גר?"
"הביני, גברתי", המשיך הג'וק בנחת ובנימוס, "אני לא גורם לצרות. נמלים מקלקלות את מוצרי המזון, עכבישים משחיתים את מראה הקירות, יתושים שותים את דמכם, זבובים מעבירים מחלות… את כל אלו, אנו התיקנים מונעים! היצורים האלו בדיוק הם מזוננו".
"מילים כמו חול ואין מה לאכול", מילמלתי.
"אני גר פה למטה, בגן הציבורי שמול חבלי הכביסה שלך. מעבר לדשא, יש ספסל ציבורי. לידו, תחת עץ הברוש העתיק, נמצאת מחילתי".

הייתי מוכרחה להודות בפני עצמי, שטיעוניו משכנעים, גם אם לא בטוח שהם נכונים.

"שלום!" נבהלתי. בעלי בדיוק חזר הביתה.
משילוב הבלבול והבהלה, סחטתי את ההדק של מיכל הרסס. הג'וק השתעל, פרפר, ואיבד את הכרתו.

"הגידי", היה זה בעלי, "מה דעתך לאכול בחוץ?"
"בכיף, יקירי, אבל… מה מיוחד? בדיוק התחלתי להכין שניצלים".
"כן, מריחים", ענה בעלי בנימה עוקצנית.
"מה?"
"סלחי לי, יקירתי, אבל אני רגיש מדי לחומר הזה".

באותו הרגע רציתי למות.

—————————————————————————————————-
לדעתי, הסיפור מצחיק ואירוני. הוא גם עונה על לא מעט קריטריונים- מתחיל בא' ונגמר בת', יש דיאלוג וגם איזכורים הסטוריים. הסיפור מעורר מחשבה, למה בכלל אנחנו מפחדים כל כך מג'וקים? הם לא פוגעים בנו. אולי הם בכלל מספיק אינטליגנטיים בשביל לנהל שיחה, כמו בסיפור?

בכל אופן, בהצלחה, רמפל, בניהול תחרות הסיפורים הבאה.

אלו ששלחו סיפור לתחרות ורוצים שאשלח להם ביקורת, תכתבו לי ואענה.

גריי.