תגובה ל"האחרונה-הקדמה" של Butterfly

היא עמדה על הבמה בגב זקוף, ידיה מחזיקות במקרופון ברעד כמעט בלתי נראה. היא לבשה חצאית שחורה וקצרה, סנדלים לבנות (*לבנים (סנדל=זכר. מוזר שבהמשך שמת לב שזה זכר חחח)) שנקשרו ונשרכו (אני די בטוח שסנדלים לא שורכים…) עד ברכיה, וחולצה צמודה ואדומה. שיערה היה בלונדיני כהה ואסוף בצמה ארוכה והדוקה. עיניה, כהות ונוצצות, סקרו את המסעדה הקטנה בשקיקה והתמדקו בדמות מעומעמת שעמדה בצללי האולם (אני לא יודע מה הקוספט שלך למסעדה, אבל אני לא חושב שמסעדה כלשהי יכולה להיקרא אולם (ופה, בנוסף, קצת יותר תיאור על המסעדה, אפילו לפני הדמות שלך)).
(לעבור שורה (בכללי, עדיף להימנע מפסקאות פתיחה ארוכות מדי)). (הערה נוספת: אני, אישית, לא אוהב שמתארים דמות בצורה כזאת, במיוחד אם זו דמות ראשית. יש כל כך הרבה דברים יותר יצירתיות מהדרך של Info Dump, שזה פשוט מרתיח לפעמים שאנשים עדיין עושים את זה. אם את רוצה הרחב על דרכים נוספות, מוזמנת לשאול. :))
היא מיצמצה כמה פעמים, והדמות נעלמה. היא הניחה שהיא הייתה בסך הכל פרי דמיונה שנוצר מהתרגשות, והמשיכה לסקור את המסעדה בדריכות (רגע, היא לא אמורה *להופיע* או משהו כזה?).
כל שנייה שהיא לא דיברה, הפכה את המסעדה למחניקה יותר(, פסיק) ואותה(, פסיק נוסף, בשביל להוסיף השתהות אצל הקורא) ללחוצה יותר.
חלק מהאנשים הישבו (*שישבו) בשולחנות החלו להתפתל באי נוחות בכיסאם, והיא נשכה את שפתיה והמשיכה להביט קדימה בעקשנות. (אני מכיר כמה אנשים שכבר היו מתחילים בקריאות "בוז" ואולי אפילו זורקים משהו עליה, כהפוגה קומית, כמובן ;))
המוזיקה התנגנה, ונקודת הכניסה שלה כבר עברה מזמן, אבל המילים כמו פרחו מזכרונה והיא נשארה לעמוד דוממת על הבמה.
אלו היו שתי הדקות הארוכות ביותר והמייסרות ביותר בחייה. השיר סיים להתנגן, והיא נשארה עוד כמה שניות על הבמה, ואז הסתובבה וירדה מהמדרגות אל מאחורי הקלעים במהירות. (מה?… למה השיר המשיך להתנגן? כאילו, אני, בתור האמרגן או מה שזה לא יהיה, הייתי מוריד אותה מהבמה אחרי 10 שניות.)
ברגע שהגיעה אל החדר הקטן(, פסיק) ששמה היה רשום עליו ובו התארגנה לפני הופעת האסון הזאת, היא טרקה את הדלת מאחוריה והתיישבה על הספה האדומה בסערה.
על הספה נשען נער בן 17 עם שיער אדום כמעט כמו הספה וגומה בלחיו השמאלית (שוב, ישנן דרכים יצרתיות יותר לעשות את זה…). הוא שכב על הספה עם ידיים מאחורי ראשו ופניו, שעד עכשיו פנו אל הטלוויזיה הגדולה שהייתה תלויה על הקיר מולו והקרינה כעת את המסעדה הנעימה והבמה הריקה, פנו אליה כעת.
שניהם הסתכלו אחד על השני בלי לומר מילה, והמבטים ביניהם אמרו הכל.
המבט שלה, (- קו מפריד ולא פסיק) מיוסר, מיואש ומאוכזב,(; נקודה-פסיק ולא פסיק) ושלו, (- קו מפריד ולא פסיק) מעודד ומבין.
הוא התיישב וחיבק את כתפה.
"אם… גם זה קורה, זה לא סוף העולם." הוא נישק את מצחה ברכות.
"זה היה אסון, רובי. אל תגיד שזה לא היה, כי זה היה ההגדרה לאסון. ליד המילה אסון במילון יש תמונה של הערב הזה.(, פסיק ולא נקודה)" היא אמרה וכבשה את פניה בידיה.
הוא ליטף את כתפה,(. נקודה ולא פסיק) "אני בטוח שהם יבינו. לפעמים גם הזמרים הטובים ביותר מקבלים שיתוק.(, פסיק ולא נקודה)" רובי אמר ואז קם מהספה.
"קדימה. בואי נלך."
אם הרימה את מבטה. "לאן?"
"לצאת מפה קצת, להתרענן. אנחנו כאן כבר," הוא הרים את ידיו ומנה באצבעותיו את השעות, "מליון שנה (וואו, למנות מליון שנים בשעות, כשכל שנה היא אצבע, ייקח יותר ממה שאת חושבת…). בואי נלך." היא חייכה קצת.
היא מופיעה במסעדה הזו כבר קרוב לחמישה חודשים, ודבר כזה מעולם לא קרה לה. שיתוק כזה עוצמתי. אירועי הערב עוד רצו בראשה בלי הפסקה והיא השתוקקה לצאת מהמקום הזה. היא לקחה את ידו של רובי ושניהם יצאו מהחדר.—————————————————————————————————
כאן, בעולם הזה, הנשמות הן כל מה שמשנה:(. נקודה ולא נקודתיים)
ילדים נולדים וחיים כרגיל עד גיל שמונה עשרה, אך כשמגיע הגיל הזה הם מפסיקים להתבגר. מפסיקים להתבגר עד שהם מתאחדים עם הבן אדם שנשמתו זהה לשלהם. רק ברגע שהתאחדו, גודלים הנערים לחיים משותפים עם בן הזוג המיועד להם.
אם תהיה בת שמונה עשרה במאי, ורובי באוגוסט, אבל הם כבר לא מפחדים מהפסקת ההתבגרות, כי הם יודעים שמצאו אחד את השני(יה).
—————————————————————————————————אלכסנדר עמד בפאתי המסעדה 'הרקדנית הקטנה', שבכניסה אליה הובטחה מוזיקה חיה בכל עת.
(לעבור שורה)
לונדון הייתה שקטה וקפואה, וגשם חזק ירד כבר כמה שעות, מה שגרם לרחובות להתנקות לחלוטין מאנשים, ולמסעדות חמימות להתמלא באנשים.
הוא עמד בצללים והביט בבחורה הקטנה שעמדה על הבמה. היא הייתה מלאה באור פנימי, ולמרות הסיטואציה הקשה היא עמדה בקור רוח ומלאת ביטחון מול הקהל הרוחש.
הוא התבונן בה, ולשנייה העיניים שלהם נפגשו. בבת אחת התקיפו אותו המוני העיניים הזהות בדיוק לאלו. העיניים שרודפות אותו כבר מאה (ו)שבעים שנה. העיניים האלו, שהן הדבר היחיד המפריד בינו לבין חיי נצח.
_______
אוקיי, הערות הן בסוגריים. הקטע היה נחמד מאוד, ובהחלט אני מבין איפה החלק הפנטזי נכנס פה. הבעיה הגדולה ביותר שלי, היא שהקטע מאוד (מאוד) קצר, וממש לא סיפק את הסחורה. בתור הקדמה, המטרה שלך היא לשאוב את הקורא פנימה, וזה פשוט לא הצליח.
החלק הבעייתי של הפרק הוא דווקא זה שמסביר לנו למה בדיוק העולם הזה פנטזי. הוא תקוע באמצע, ולא באמת תורם לנו מלבד עוד קצת Info Dump. כל הכיף בפנטזיה זה לגלות את החוקים של העולם שלנו דרך העיניים של הדמויות, ולא לשמוע את זה מצד שלישי כאילו קראנו עכשיו את התקציר של הספר.
ארצה לציין גם דברים טובים, כי הם ראויים לציון:
העברת יפה את התחושות של אם והבחור המסתורי שלנו, אבל היה הרבה מקום להרחב. אבל שוב, בתור נקודת התחלה, את בסדר גמור; כמו כן, הפיסוק שלך בסדר גמור, והדמויות לא נשמעות צ'יזיות יותר מדי.
אכן, יש פה עוד עבודה, אבל לכולנו יש. אף אחד מאיתנו עדיין לא מושלם.
בהצלחה! :)