שאלה בנושא של מגוון בכתיבה
היי, אני נועה.
אני כותבת כבר כמעט שש שנים, ובשנה האחרונה בערך אני מתמודדת עם קונפליקט מסוים בכתיבה שלי.
הקונפליסט סובב סביב השאלה מי האנשים/ דמויות שאותן אני כותבת?
ואני מוצאת לרוב, הכי קל ונוח לי "ליפול" בכתיבה על אנשים לבנים, לרוב ממושבים או קיבוצים (כי אני מושבניקית) או תל אביבים (כי גרתי בשנה האחרונה בתל אביב), בכל מקרה פריווילגים. לרוב הם גם יהיו סיסג'נדרים (שתהיה התאמה בין המין שבו הם נולדו לבין המגדר שלהם) והטרוסקסואלים ("סטרייטים").
זה נובע גם ממקום נוח, וגם מזה שאני מרגישה שאני לא אוכל לתאר את החוויה שלהם ואת זווית הראייה שלהם על החיים/עולם/סיטואציות שונות בצורה שתעשה עימם חסד, ואולי אפילו תציג דברים בצורה סטראוטיפית או פוגענית בדרך כלשהי.
אני תמיד אומרת שאני לא כותבת דברים שאני לא יכולה לדמיין איך הם מרגישים.
אבל יש דברים שלא חוויתי ואני כן מסוגלת לכתוב עליהם, לדוגמה אימהות או על החוויה של שחקן על במה שהם שניהם דברים שמעולם לא חוויתי.
חשוב לי מאוד שספרות עכשווית תהיה מגוונת ותציג מגוון של אנשים מכל גווני האוכלוסייה. וחשוב לי שגם הכתיבה שלי תכיל את מגוון, אבל אני באמת לא מרגישה שאני יכולה לייצג חוויה שאני לא יכולה לדמיין איך היא מרגישה כמו יציאה מהארון, דסאופוריה מגדרית (רגשות של ניתוק מחלקים מסויימים בגוף, לרוב אברים שתואמים את המגדר של המין בו נולדת אבל שאינך מזדהה איתו), גזענות, עוני, אלימות משטרתית.
זה יצא מבולגן, אבל אשמח לשמוע את דעתכם בעניין, אם יש לכם ניסיון או עצה בנושא ובאמת לקיים דיון (מכבד).
תגובות (2)
אני זוכר שפעם הייתה תקופה שבה כשסופרים ישבו לכתוב הם התלבטו איך להזהיר מפני שלטון טוטאליטרי, או הזנחת ילדים וכד'. אלה היו הימים.
תראי, לדעתי? אין טעם לצלול בבור\מחילת\מאורת הארנב הזה. זה לא נגמר, וברגע שתמצי ייצוג לא מגוון של דמויות, את תעברי למשהו שרירותי אחר שמפריע לך (למה השפה שלי ככה ולא ככה?)
כשאני נכנס לדילמות בנוגע לסיפורים שאני כותב, אני בעיקר חושב על אם הסיפור שלי מעניין. האם הוא עושה את העבודה? אם הדמויות מעניינות? האם המצבים מעניינים? האם העולם מעניין?
קודם כל שהסיפור יהיה טוב. אז כדאי להטריד את עצמנו בשאלות כמו "האם יש לי ייצוג נכון של סיסג'נדרים בפרק."
במילים אחרות: אם יש לך סיסג'נדר בסיפור, זה לא בגלל שצריך לייצג אותו, אלא כי את באמת רוצה לספר עליו סיפור מעניין. הוא לא צריך להיות שם רק כי הוא צריך. הוא צריך להיות שם כי הוא חלק בלתי נפרד מהמנגנון העלילתי ורשת הדמויות שבנית.
דוק אאוט.
השאלה היא למה את מלכתחילה כותבת (ומפרסמת) את הסיפורים שלך. כיוון שהסיבות שאת כותבת (ומפרסמת כמובן) משפיעות על המטרות שאת מציבה לעצמך בכתיבה שלך, יש להן תפקיד בהחלטה לשאוף לייצוג מגוון. אם ייצוג מגוון לא תואם אף אחת מהסיבות הנ"ל, אז הוא לא צריך להיות אחת מהמטרות שלך בכתיבה.
כי לדעתי, גיוון רק לצורך הגיוון צורם ולעתים גורם יותר נזק מתועלת. הן לסיפור והן לתחושות של האנשים המשתייכים לקבוצות אותן ניסית לייצג.
מעבר לכך, חשוב לזכור שאנשים לא באמת קוראים סיפורים על אנשים אחרים. זאת אומרת, הם חושבים שהם כן, אבל תכל'ס – אנשים קוראים סיפורים על דמויות ומצבים שרלוונטיים לחיים שלהם.
מרבית הקונפליקטים הם אוניברסליים ותוכלי לכתוב עליהם גם בלי לחוות באופן ישיר את החוויה שמובילה לקונפליקט. למשל, את לא צריכה להתאהב באישה כדי להבין שפרידה ממנה יכולה לשבור לך את הלב.
(עם זאת, לא הייתי כותבת קונפליקטים שמבוססים ישירות על בעיה ספציפית מאוד שנובעת מחוויה שאין לי שום היכרות איתה).
בקיצור,
"אם אתם דוקרים אותנו, אנחנו לא מדממים?
אם אתם מדגדגים אותנו, אנחנו לא צוחקים?
אם אתם מרעילים אותנו, אנחנו לא מתים?
ואם אתם עושים לנו עוול? שלא ננקום?"
-שיילוק היהודי, "הסוחר מונציה"
האם שייקספיר הצליח לכתוב את המונולוג הזה על אף שהוא לא יהודי ולא חווה אנטישמיות? כן.
(מנגד, האם ב"סוחר מונציה" יש ייצוג מאוזן של יהודים שאינו לוקה בסטיגמות נגדם? כנראה שלא)