קטע מרגש, שבירת המרחק

עכשיו בכלל היית אמור לחבק אותי,
חיבוק חזק, לא פיזית, ועדיין מרגישים,
היית אמור לומר לי כמה שאני יפה,
והזמן שעבר עשה לי טוב.
היית אמור ללטף, כמו שהבטחת שתעשה,
לנגב את הדמעות,
במקום לתת להן לרדת. הרי הבטחת, זוכר?
אבל אתה רחוק, וגם הקול שלך פתאום חסר,
הנשימות הקטנות שמצליחות לעבור בטלפון, חסרות גם הן.
ואם אני מוקפת משהו זה חפיסות שוקולד גמורות, שמפצות על הטעם החסר, שמתקרבות אולי טיפה לטעם של השפתיים שלך, כשהן נושקות ונושכות בעדינות נעימה.
והגעגועים צובטים בי מבפנים,
כאילו למדו כבר לדבר וצורחים עלי שאעשה משהו. שאסע אליך, אעיף את כולם, ואנשק אותך. אסתכל לך בעיניים ונברח לאיזה אי בודד, שיהיה מלא באהבה.
אבל זה לא אפשרי, אני כבר את זה מבינה,
אתה שם,
אני פה.
אבל אתה,
עכשיו בכלל היית אמור לחבק אותי!
אז לעזעזאל מרחק ולעזעזאל חוקים,
תשבור הכל,
רק לא אותנו