סוג של פריקה

מכירים את ההרגשה הזאת?
שהכול מתפרק ומתפורר בין הידיים..
שכל מה שאתה מאמין בו דוקר אותך בגב.
שכל מה שחשבת הוא טעות
שכל מעשה שעשית הוא לא נכון
ואז,
אתה יושב עם עצמך ועם האל
וחושב
על כל טעות, צעקה, דחיפה, קללה..
ואתה בוכה,בוכה בלב.
אתה מרגיש שאין אוויר ואתה נחנק בתוך עצמך..
זה מה שאני מרגישה

בעוד כחודש אני אמורה לבלות עם אחת החברות הכי טובות שלי..
זאת שאני מספרת לה הכול..
את מי אני שונאת, מי הקראש שלי, על השכן החתיך מהבניין ליד, על כל ריב של ההורים שלי ובכי שלי, על כל הרגשות והעצבים שלי..
אבל..היא מכירה אותי יותר מידי טוב, יותר מידי
היא יודעת כשאני עצבנית היא צריכה להתרחק
היא יודעת כשאני עצבנית אני מתחילה להשתגע ולבכות.
היא יודעת שאני קטשופ..והיא יודעת שאני לא סובלת עגבניות.
ופה הבעיה..היא יודעת, היא יודעת שאני שטותית שבוכה כמעט על כל דבר, היא יודעת שיש לי שמחת חיים וצחוק מתגלגל ושירה זוועתית.
היא לוקחת את זה רציני מידי,ואמרתי לה..אבל היא מעדיפה שנשב לדבר כולם,כל 'החבורה'
סוג של שיחת נפש..סוג של איום
כי אני יודעת בידיוק מה יגידו ואיך יגידו והיא כבר מההתחלה הזהירה אותי לא לבכות..עצוב נכון?
אני יודעת שאני יבכה,גם אם אני לא ירצה
אני יודעת שהם יתעצבנו על הקטע שעשיתי אבל זה דבר אידיוטי לגמרי
ממש..
הם התעצבנו על דבר מטומטם ואני לקחתי את זה בגדר צחוק, בהכי זורם וקליל והם?
הם היו רציניות יותר,אמרו שטעיתי אבל..
אין אבל.
זה מה שהרגשתי באותו רגע ועשיתי את מה שעשיתי ואני שלמה עם זה
אז למה אני לא מרגישה ככה?
למה אני מרגישה שהכול נופל כמו חול בין הידיים?
למה אני עוצמת עניים ודמעות נופלות ומרטיבות את החולצה?
למה אני מרגישה מחנק בגרון?
למה כל זה קרה בכלל?
אני מדמיינת..מדמיינת שאני בעולם אחר,נמחקת פה ועוברת לשלווה אמיתית.
אני לוקחת נשימה עמוקה,מנגבת עוד דמעה שזלגה ומקווה שה"מחר" לא יגיע..
ואם כן,והוא יגיע..שיהיה לזה סוף טוב,
כמו בסרטים..