מכתבים לאהוב ליבי

‎אני תמיד אומרת שאם אני חושפת, אני רוצה שהצד השני יחשוף גם. עדיף קודם. שיתחיל הוא.
‎מה שנקרא You show me yours and I’ll show you mine.
‎זה לא עבד ככה איתך.
‎לקח לך המון זמן להיפתח אליי, לסמוך עליי, להאמין בי, להאמין בזה שאני יכולה לשמוע הכל, לדעת שאתה יכול להגיד כל דבר, וזה לא ישנה לי. להאמין בזה שלא משנה מה תספר לי על עצמך, איזה צלקות ופצעים תחשוף בפני, אני אשאר. אני אספוג את הכל. אני אקשיב ואחבק, ואוהב.
‎בסוף זה קרה. קיבלת את התחושה הזאת ממני. במונחים שלך קילפתי אותך ממש מהר, במונחים שלי זה היה נצח, התרגלתי שאנשים אוהבים לשפוך את הבעיות שלהם על אחרים, מבלי להתחשב בכמה זה יכול לטלטל או לא. פשוט מקיאים עלייך אינפורמציה, במקום ללכת לפסיכולוג, הם מצפים שאת תטפלי בהם. אבל לא אתה. לך לקח נצח.
‎בהתחלה לא הבנתי, אנחנו מבלים ביחד הרבה זמן, יש בינינו אינטימיות פיזית, וגם ריגשית. אני כבר אוהבת אותך. אני מרגישה שאתה אוהב אותי בחזרה. אני רואה איך אתה מסתכל עליי, אז למה אתה לא מדבר איתי? חשבתי שאתה כמוני, צריך גם שיראו לך קודם. So I showed you mine.
‎הייתי עירומה מולך, הכי חשופה שהרשתי לעצמי להיות, קילפתי מעצמי שכבות על גבי שכבות. סודות שלא הרשתי לספר גם לא לעצמי בלב. אמיתות שגרמתי לעצמי להאמין שהיו חלום.
‎סיפרתי לך הכל.
‎על הפעם ההיא כשהמורה לבלט אמרה לי שרואים שאני אוהבת שוקולד, ומאז הפסקתי לאכול שוקולד.
‎על החברה שלימדה אותי איך אפשר לאכול את כל העוגה ולהשאיר את הקיבה ריקה.
‎על הימים שדיממתי על הרצפה בסטודיו, מסוממת ממשככי כאבים, משקרת לכולם שהכל בסדר.
‎על היום שבו הודיעו לי שריסקתי לעצמי את עצם המסרק והתרסק לי החלום.
‎על הבמאי שאמר שאני לא יכולה לקבל את התפקיד ההוא בגיל 15 כי אני רוקדת כמו בתולה, ולא הבנתי מה הבעיה בזה, באמת הייתי בתולה.
‎על החבר הראשון שהיה לי כשהייתי בת 16 שאמר שאני זאת שאשמה שהצלם ההוא ניסה לנשק אותי בכוח, והאמנתי לו, הוא אמר שאני תמימה מידי, ילדה מידי, שאני לא מבינה את התחום בכלל שזה לא בשבילי להיות באור הזרקורים, והרגשתי טיפשה, אשמה תמימה וטיפשה. והחלטתי שדי לא עוד, אסור לי להיות תמימה. אסור לי להיות טיפשה. אסור לי לטעות. אסור לי להטעות .אסור לי לדבר. אסור לי לספר. 
‎על החופשים הגדולים שבהם הייתי רוקדת 8 שעות, ילדה ביסודי, שבחופשים האלה היה מגיע הבן זוג של המורה, שהוא היה מתקן לי את היציבה ונוגע בי, שהוא היה מבקש ממני לעשות תרגיל על הבר, וגולש עם היד שלו, על הפעם שכבר הייתי "ילדה גדולה" כמו שהוא אמר והוא קרע לי את הגרביון.
‎על הימים שהייתי צמה עד שהייתי מאבדת את ההכרה. סיפרתי לך. סיפרתי לך את הכל.
‎כל מה שלא סיפרתי לאף אחד. הורדתי מעצמי את הכל. האמנתי בך. ונשארת. אף פעם לא הלכת. נשארת וחיבקת. אמרת שאני לא צריכה להעניש את הגוף שלי רק כי אחרים לא יודעים לשלוט על שלהם.
‎שאני לא צריכה לפחד ממגע, למרות שאני לא מסוגלת שמישהו יהיה בין הרגליים שלי כשאני לא רואה, כי אני מדמיינת אותו, את הקרחת המבריקה. ואני רוצה לקרוע מעצמי את העור.
‎ואני לא מוכנה לאכול עוגה אם היא נשארת בקיבה, אחרי מה שהמורה ההיא אמרה. אמרת שאני לא צריכה להעניש את עצמי, שאני לא זאת שצריך לשנוא אותה, לפגוע בה. להעניש אותה. רק כי יש אנשים ששונאים את עצמם ולא שולטים בפה של עצמם. במעשים של עצמם. שלא לי צריכה להיות תחושת אשמה ובושה. 
‎שאני הייתי רק ילדה. ומגיעה לי סליחה.
‎ואז, סיפרת לי גם אתה. על כל הפעמים שגם לך, הגיעה סליחה.

אני מתגעגעת אלייך אהוב שלי 🤍