מכירים את ההרגשה הזאת?

מכירים את ההרגשה הזאת שהלחץ עוטף אותך ומבודד אותך מכל מי שהכרת אי פעם,גורם לך להיות מריר ומעוצבן ובעיקר לבד?
מכירים את ההרגשה הזאת שאתם רוצים שמישהו יהיה גאה בכם אבל זה קשה מידי?
זאת לא בושה להודות בזה,כך למדתי.
קשה לי נורא בזמן האחרון. יש לי ללמוד לתיאוריה ולגמור את כל הבגרויות ולדאוג גם לעצמי בין לבין למרות שכבר התרסקתי. עברה עליי תקופה קשה מאוד.
נהפכתי לעויינת ליקרים לי ולא באמת מישהי שכיף לבלות איתה.
אני רוצה לבקש סליחה באמת מכל הלב.
לא התכוונתי לנטוש או להפקיר אתכן,כתיבה זה הדבר היחידי שגורם לי לצחקק בהתרגשות במבט שטני מהמילים שעומדות על קצה לשוני והדגדוג שבקצות אצבעותיי לכתוב אותן.
אבל כמו שיר טוב,אני לא רוצה שהכתיבה תהפוך למשהו שנהרס בגלל שאני לא צפויה ומעורערת.
בשורה טובה קטנה היא שהתחלתי לכתוב סיפור חדש. אני לא יודעת מתי אמשיך את הסיפורים הקודמים. אם הם יגמרו תוך כמה פרקים אחדים או בסוף מטומטם ומוזר,תבינו.
חחח אני לא אומרת שחזרתי אבל אני כן מודיעה שתוכלו לראות פרק או שתיים בזמן הקרוב. בחופש הגדול במיוחד נקווה ;)