מחייכת על אמת

רציתי לכתוב משהו קטן ,
משהו שיצא מהלב , בצורה הכי כנה ,
לכל אותם המורות ,
שלקחו מכחול וצבעו את חיי בשחור ,
הייתי שם , מולכן , בטחתי בכן ,
נתתי לכם את הלב שלי ,
עברתי שלושה מסגרות השנה ,
כל מורה חשבה שהיא יותר חכמה ,
אבל כל אחת , רק רצתה הערצה ,
לא באמת היה אכפת לה …
מורה אחת , הייתה בקטע של גדלות ,
היא רמסה אותי כדי לספר לכולם את חולשותיי ,
בתקווה שיום יבוא והיא תגאל אותי ,
מורה אחרת , אמרה לי שהיא פה תמיד ,
אבל בסוף הלכה וסיפרה הכל , ומצאתי את עצמי ,
באמצע שנה בלי מסגרת …
כל מורה רצתה לקחת בעלות ,
להיות המושיעה שלי ,
להגיד שהיא הפכה אותי לסיפור הצלחה ,
אבל למען האמת , לאט לאט שקעתי עמוק ,
ישבתי המון בבית בלי סיבה לקום ,
אף בית ספר לא הסכים להכניס אותי ,
התחלתי להרגיש רע ,
רחמים עצמיים, בדידות , רגשות אשמה ,
והמון רגשות ומחשבות , שלקחו אותי למסע ארוך ומתיש ,
אבל היה מקום אחד שאני לא רציתי ,
אך הוא היחיד שהסכים לקבל אותי ,
הלכתי לשם , סקרתי כל מורה ומורה ,
מנסה לנחש מי הבאה שתפגע בי ,
אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי יושבת בראיון מול המנהלת שם ,
היא לא רצתה הערצה ,
היא רצתה רק לראות אותי מחייכת ,
והיא אמרה לי משפט אחד
" אם תתני לי יד , אני לא יעזוב אותה "
המשפט הרגיש לי ענקי , כמעט בלתי אפשרי ,
אבל היום , אני יושבת וכותבת ,
טוב לי שם , היא הצמיחה אותי
היא לא רצתה גדלות , לא רצתה להיות המושיעה ,
היא רצתה שיהיה לי טוב ,
גם כשניסיתי לרחם על עצמי ,
היא הזכירה לי מה אני שווה ,
והיום , היום אני מחייכת ,
אבל הפעם על אמת .