מה את אומרת?

מה אני אומרת? אני אומרת שגרמת לי לחשוב. לחשוב אם באמת מדובר בי או שזו רק הנטייה שלי לחשוב שכל העולם סובב סביבי. ואחרי שהבנתי שזה באמת קשור אליי אז אני אומרת שגרמת ליום שלי לעצור. לקום מהמיטה עם כל הקושי ובלי הרצון, ולפתוח את הלפטופ ולכתוב. לא הייתי בוחרת בדרך שלך להעברת המסר. אולי משהו קצת יותר אישי היה פותח את זה בצורה טובה יותר. אז הרגשתי שאני חייבת לענות לך בחזרה. אני רוצה להגיד לך שבתקופה הזו חשבתי מיליון פעמים לפרסם איזה סיפור. שתראי, שתסתכלי. ועוד כמה דרכים מאוד מקוריות שאני אשתמש בהן לבאות. שאני עוד פה ואני יודעת שגם את. לא חשבתי שזה יגיע לאורך של שבועיים. חשבתי שברגע שהחסימה שלי תרד אני אסביר לך בדיוק מה גרם לי לחסום אותך ואת תביני אותי. אבל זה לא קרה, בדיוק כמו בהסבר שרציתי לתת לך. כעסת, התהפכת. לא רק עליי, על כל העולם. היה לי קשה לקבל את התגובה שלך. רציתי רק טוב בשבילך, והתהפכת גם על עוד אחת שניסתה והייתה שם בשבילך ועדיין לא הבנתי איך היא סלחה לך. גם לי בישרה לי שקצת השתגעת. כולם שאלו איפה את ולא הייתה לי את התשובה בשבילם. כולם שאלו אותי אם את חיה, אותי שאלו כי זה ידוע שהקשר שלנו הוא מעבר. שגם אם זה לא נראה ככה אנחנו מדברות כל שנייה ביום, ויודעות דברים אחת על השניה. זה מובן מאליו. אני, את. כולם יודעים את זה. שאת… "המועדפת". אלייך התחברתי, אלייך נקשרתי, ואותך הכרתי. וזה היה הדדי. כל מה שכתבתי לך במכתב הירוק זה הגיע מהלב. ואת גם ענית לי. זה היה מרגש, משם חשבתי שנכנסנו לפרק חדש שהכל בו טוב, כי מעכשיו אני לא דמות מעלייך. לא דמות שיכולה להשפיע על מקומך או התפקיד שלך. היה סתם פיצוץ. שאחריו נעלמת. כולם שואלים לאן היא נעלמה? היא חיה? כולם דואגים בטירוף. ואני יודעת שאת אי שם חושבת על זה, ולוקחת קצת חופש מהכל ומכולם. הספקת לבקר בבית חולים ו… לאף אחד אין מושג אפילו למה. מתתי לכתוב לך, לכתוב פה. אבל האגו לא נתן לי. איך נוצר לנו פה אגו? איתך? זה מוזר לי. כשכתבת לי את ההודעה הקצרצרה וביטלת את החסימה התאפקתי לא לענות לך. לא ידעתי גם מה. לא רציתי לכתוב משהו שאני אתחרט עליו אבל עד שגיבשתי דעה למצב כבר היה מאוחר מדי לענות לך וזה יהיה כאילו אני כאן נותנת את הצעד הראשון. את צריכה להכיר אותי במצבים כאלה. הפעם הראשונה שאנחנו חוות דבר כזה ואת צריכה לדעת שאני בחיים לא אגיד את הסליחה הראשונה, בחיים לא אזום. ברגע שאני יודעת שאין לי את הצורך להתקפל אני לא אתקפל לאף אחד. גם לא לאנשים האהובים עליי ביותר. אני מגיבה לך וחשוב לי להגיד לך, שברור שאת יודעת שגם את חסרה לי. בשום מחיר לא הייתי נותנת לך ללכת ולאבד אותך. וזה בסדר ולגיטימי לא לדעת איך להתנהל במצבים מסויימים או איך להגיב. ממקומות כאלה מערכות יחסים משתפרות, אנשים לומדים לקרוא ולהעריך אנשים אחרים. וכאן את למדת אותי, ואני למדתי אותך, ואולי אחרי זה נדע איך לא להגיע למצבים כאלה יותר. כי המצב הזה דבילי. אין לך מה לחפש אותי, אני כאן. את יודעת שגם אם נהיה בריב הכי גדול שאפשר, אם תפני אליי בבעיה, בבכי, בכאב, אני אעצור הכל ואני אהיה שם בשבילך. אין לך מה לפחד לנסות לקחת את החלק שחסר לך. אם את מרגישה שהוא חסר לך זה אומר שבשלב כלשהו הוא היה שלך, את רק צריכה להחזיר אותו. אני מוכנה לחזור. ברגע המתאים ואחרי כמה דיבורים אבל זה חשוב לי לא פחות מאשר שזה חשוב לך. אין לך מה לפחד שהחלק ילך שוב. אם לא נגרום למצב לקרות החלק לא ילך. הוא לא ייפרם ולא ייקרע אם אין לו סיבה. היום נכנסת לחדר כשכולם היו נוכחים. עזבי את הפדיחות שהאחראית עשתה לעצמה, והאי נעימות שהרגשתי באותו רגע כי רציתי לתת למישהו אגרוף. הייתי טעונה ממש. בהמשך פשוט חלפת על פניי. אפילו לא הצלחתי לפענח מה הפרצוף שלך אומר. אם זה פרצוף של דווקא, או פרצוף של דיי תחזרי. לא הצלחתי באמת להסתכל פנימה כי זו הפעם הראשונה שאנחנו במצב כזה. אבל אין דבר ששימח אותי יותר מלראות אותך נמצאת שם. חיה, מתקשרת עם אנשים אחרי תקופה ארוכה שכולם שואלים לאן נעלמת ואני שואלת את עצמי גם.
אז אני אומרת בדיוק כמוך, שאם שני הצדדים רוצים השמיים הם הגבול, אנחנו יכולות לבחור בלגרום לזה לא לעבוד או להגיע רחוק. אני אישית מעדיפה להגיע עם זה רחוק.
אז מה את אומרת?