את מבינה שזה נגמר כשכל דבר מזכיר לך אותו.

את קולטת שזה באמת נגמר כשהכל מתחיל להזכיר לך אותו.
המעיל שחרשת עליו באותו חורף שלכם ביחד, ושמעליו היה רק החיבוק שלו.
כל שיר ששמעת באותה התקופה.
הצ'אט איתו שעדיין מופיע לך מול העיניים.
הבית קפה.
הגינה.
אתם רחוקים, ועם זאת הוא בכל מקום.
הוא צץ ומופיע, הוא במחשבות שלך כל רגע ביום.
איך מפסיקים את זה?
זה מקיף אותי, במכשיר המטומטם שאני מחזיקה בין הידיים, בשכונה הקטנה מדי שאנחנו חיים בה.
אני רוצה למחוק.
אני רוצה שזה יפסיק
זה קשה להיפרד ממישהו קרוב.
מישהו שכל החברים שלכם משותפים כי הייתם ידידים בהתחלה.
מישהו שהבית שלך נמצא רחוב ממנו ואת חייבת לעבור לידו כל פעם שאת רוצה לחזור הביתה.
מישהו שלא משנה מאיפה תחסמי אותי, תמיד יצוץ.
מישהו שאותה השדרה ואותו הספסל שישבתם עליו שעות חבוקים נמצא לך מול העיניים כל הבוקר.
המעיל שחרשת עליו כל החורף שהיית איתו.
הפינה מול הבית שתמיד ליווה אותך, ושם עצר לחבק אותך חיבוק ארוך.
את יודעת שזה נגמר כשכל דבר מזכיר לך אותו.