כמה התחלות לסיפורים

טוב… זו לא בדיוק הודעה, יותר כמו בקשה לחוות דעת. בזמן האחרון עולים לי המון רעיונות לראש שאני לא מפרסמת כאן מהסיבה הפשוטה שכבר יש לי שני סיפורים שאני כותבת – מנסה, לפחות – ואני לא רוצה להעמיס עלי יותר מדי. אבל אני רוצה לפתח חלק מהם ואשמח לדעת איזה אתם חושבים שכדאי לי.
אז אלה השמות – האמת שיכול להיות שאת חלקם כן פרסמתי בעבר – , תעברו למה שהכי מושך אתכם – או על כולם אם יש לכם כוח – זה לפי סדר:
לוכד החלומות
מפגש עם העבר
מפורק
תכונה בולטת

1. לוכד החלומות-
הכל התחיל ברגע שהפסקתי לחלום.
זה לא קרה בלילה אחד, זה התמשך.
בפעם הראשונה הרגשתי מין ריקנות שכזו בתוכי.
אחרי שבוע כבר לא הצלחתי להרגיש.
בכי, צחוק, כעס. אפילו חיוך לא הצלחתי להוציא.
אומרים שחלומות חשובים להתפתחות שלנו.
עולם ללא חלומות הוא עולם של תוהו.
אומרים שאם לא חולמים לא מגיעים לשום מקום.
זה נכון. לא חלמתי. לא הגעתי. לא טיפסתי. נשארתי במקום.
לא חלמתי. לא התפתחתי.
נשארתי בדיוק אותו הדבר מאז.
ובמילה "מאז" הכוונה שנתיים.
שנתיים שאין בי רגשות.
הם חמקו ממני דרך עולמם הריק והאפל של חלומותי.
עולם ריק, מפחיד ועצוב.
טוב, אולי עוד נשאר בי משהו, איזה רגש קלוש. זעיר.
אם זה נכון, הרגש הוא ככל הנראה עצב. עצב ואולי גם קצת פחד.

2. מפגש עם העבר-
הייתי בדרכי חזרה מהמאפייה כשנתקלתי בו, הוא עמד בגבו אלי ודיבר בעצבנות לתוך מכשיר שלא זיהיתי. לא נראה ששם לב אלי אז עקפתי אותי במהירות, פני מושפלות, אך הוא תפס בכתפי וסובב אותי אליו. הייתי כל כך מופתעת ומבוהלת שרציתי פשוט להתנד לאוויר, ורק אחרי כמה שניות ארוכות אזרתי את האומץ והעזתי להרים את עיני ולהביט בו. על פניו היה מרוח חיוך רחב ועיניו התכולות קרנו מאושר. ניסיתי לחייך גם אני, אך הייתי כל כך מבולבלת שכל מה שיצא היה עיקל שפתיים עקום ומכוער. לא שזה שינה משהו בהבעתו. הוא נראה כמו מישהו חשוב,לבוש חליפה בהירה מחוייטת ונעליים שנראו כאילו נתפרו ישירות על רגליו, שיערו הכהה התפרע ברוח העזה שנשבה והבריק בקרני האור שהסתננו דרך שכב העננים העבה והאפורה שכיסתה את השמיים, אך זה לא גרם לו להיראות מרושל, להיפך, הוא נראה מרשים.
"ידעתי שתהיי כאן." קולו היה עליז וגבוהה ומילותיו גרמו לי להתבלבל עוד יותר.
"אני מכירה אותך?" שאלתי בניסיון להישמע כמה שיותר מנומסת. אני לא חושבת שהצלחתי.
חיוכו גווע ברגע והתחלף בהבעה שנראתה כמו הלם קל, ואז השלמה עם המצב, אך היה בה משהו פגוע. "הו. את – את לא זוכרת…" מלמל באכזבה ברורה, לא הייתי בטוחה אם המילים הופנו אלי או לעצמו, והתרחק ממני כמה צעדיפ אחורה. "או – אוקי, נתראה מאוחר יותר." הואנופף לי בידו בחיוך מחודש שנראה מאולץ מעט, הסתובב והתחיל להתרחק בצעדים מהירים. מרחוק יכולתי לראות אותו מוציא שוב את המכשיר הקטן מכיס מכנסיו, הוא הקיש עליו כמה פעמים ואז חזר והצמיד אותו לאוזנו. אחרי שכבר הטשטש בראייתי מהגשם שהתחיל לטפטף הסתבבתי ופניתי חזרה לאחוזה, חושבת על מה שאמר.
נתראה אחר כך? מאיפה הוא מכיר אותי בכלל?

3. מפורק-
בואו אני אספר לכם משהו:
אנשים שבוטחים בי, נדבקים אלי.
אנשים שלא בוטחים בי, מתרחקים ממני.
אלה שאוהבים אותי, צועקים עלי.
אלה שלא, מתעלמים ממני.
חברים שלי, נתלים עלי.
אויביי, מחרימים.
העולם, מתאכזר אלי.
הפנטזיה, משכרת.
החיים, לא יכולים להיות יותר גרועים.
אולי המוות, ירפא את הפצעים.
יודעים מה, תתעלמו מהשורה האחרונה.
סתם הוספתי אותה כדי לסיים יפה…
(זה קטע שהעליתי לפני כמה זמן שאחר כך הפך לרעיון לסיפור)

4. תכונה בולטת-
העולם מתחלק לשתי קבוצות: רגילים, ובולטים.
ה – 'רגילים' הם האנשים האלה שאתם רואים כל יום ליד ביתכם, בבית הספר, תחנות רכבת, מרכזי קניות וכל המקומום הרגילים האלה שאנשים נוטים להימצא בהם.
ה – 'בולטים', בניגוד לכינויים, הם אנחנו, האנשים האלה שהכלל לא מודע לקיומם. אלה השוכנים בצללים ומסתתרים למרות שאין אפחד שרודף אחריהם.
אז למה קוראים לנו 'בולטים'? אתם בטח שואלים את עצמכם את אותה שאלה.
גם אני תהיתי לגבי זה בעבר,בסופו של דבר הגעתי למסקנה שזה בגלל שלכל אחד ואחת מאיתנו יש שתי תכונות בולטות, אחת חיצונית והשניה פנימית. וב- 'פנימית' אני לא מתכוון לצבע דם, זו תכונת האופי שהכי בולטת אצלנו.
אני למשל, כן, נותן את עצמי כדוגמא, כמה לא זהיר מצידי, קלייס גרין.
התכונה החיצונית הבולטת שלי היא צבע עיניי, נחשו מהו? כל מי שניחש ירוק, צדקתם! איזו הפתעה נעימה, זה מרגיש טוב כשאתה צודק במשהו, נכון? למרות שבמקרה הזה התשובה הייתה יודעה מראש, אלט אם התעצלתם לקרוא את שם משפחתי ואז אתם סתם 'רגילים' ואין לי כל עניין בכם.
כן, העיניים שלי ירוקות, מה כל כך מיוחד בזה? דבר ראשון, ירוק זה הגנוטיפ הכי נדיר לצבע עיניים, מה שאומר שאני כבר מיוחד. חוץ מזה, העייניים שלי לא סתם ירוקות, הן בצבע הדשא, הירוק הבולט הזה שמבהיק בשמש הקיץ ומנצנץ בזוהר אחרי הגשם. זה הצבע.
הו, רגע, יש שתי תכונות, שכחתי מזה. טוב, זה מה שקורה כשנותנים לטירון שרק הגיע להסביר על הקבוצה שלו, מחמיא לי מאוד – תודה רבה לכם – אבל לא כדאי. אז… נמשיך?
תכונה שניה; אופי, כפי שכבר ציינתי – נחשו מהי?
יש השערות? פזיז? דברן? חכם – כמה נחמד מצידכם! – ? נרקיסיסט? סרקסטי? טעות! בגלל שאני חדש, התכונה הבולטת באופי שלי עדיין לא חשפה את עצמה, ואם לומר את האמת – לא לגלות! – נראה לי ש- 'נרקיסיסט' זה הניחוש הכי קרוב שלכם.
מה עוד יש לומר? נחייה ונראה! כל עוד באמת נחייה… תתעלמו מזה, זה היה פיצול האישיות הדיכאוני שלי, סתום כבר.
המשך יום נעים!