יהיה מה שיהיה

אני לא יודע מה לכתוב כל כך. איך אפשר לסכם תקופה מדהימה של חצי שנה איתה? אם הייתי עובר על החיים שלי אחורה לעולם לא הייתי חושב שיהיה לי משהו כזה, משהו כל כך טהור, אהבה כזאת חזקה. שלא תבינו אותי לא נכון; כבר התאהבתי בעבר, כבר אהבתי בעבר, אבל מעולם לא היה לי משהו כזה. זה היה מעבר לאהבה, זה היה מעבר לכל רגש שהכרתי. האינטינסיביות , העוצמה, ההבנה שהדבר הזה כל כך רגיל, כאילו היא תמיד הייתה שם, שוטטה בעולם, הסתובבה עם אנשים סביבה ורק חיכתה לי לבוא אליה, להיות איתה. נפתחתי בפניה כמו שמעולם לא נפתחתי, היא נפתחה בפניי כמו שמעולם לא נפתחה. ידעתי שהיא הנפש התאומה שלי. היא לא הכי דומה לי והיו בינינו פערים אבל היא הייתה פגומה כמוני, היא הגיעה מאותו צד אפל של הירח כמוני. היה לנו כל כך טוב ביחד והיו גם ריבים ורגעים קשים אבל הייתי אופטימי, האמנתי שאם אוהבים כל כך חזק אז הכול מספיק, הכול אפשרי. האמנתי שאם רוצים להיות ביחד, גם אם יש אי התאמות באופי אחד של השני אפשר לעשות הכול בשביל לצמצם אותם. אהבה היא עניין של פשרה. לא להתפשר על הבן שאיתך אלא לשנות מעט מעצמך למענו, כי אתה אוהב אותו. לא ממקום של חולשה אלא ממקום של עוצמה, לא ממקום של בריחה אלא ממקום של הבנה. שאף אדם לא מושלם והאהבות האלה הם רק בסיפורים, אבל אם יש מישהו שכל כך נפתחת בפניו, שהיית איתו כל הזמן ביחד, שאתה מוכן למות למענו, שאתה מוכן להכיל הכול עבורו והוא עבורך אז אפשר לספוג למענו, אפשר במעט להתאים את עצמך אליו. האמנתי… אולי הייתי נאיבי או מסונוור אבל באמת אדם ציני, ריאלי, לא מאמין באלוהים, לא מאמין באנשים, לא מאמין בטוב האדם, לא מאמין בשום דבר, אדם סרקסטי ומטונף ,שאין בו הרבה אהבה לאנשים, שאין בו הרבה אמונה, אדם חולה ואדיש בתוכו… אותו אדם האמין במשהו סוף סוף, היה אכפת לו ממשהו… האמנתי באהבה שלנו והאמנתי בה. הייתה תקופה קשה שהיא החלה להתרחק ממני בה אבל באמת האמנתי שהכול אפשר. ידעתי כמה היא אוהבת אותי וכמה אני אוהב אותה. בעולם של חוסר תמימות שבו ערכים ומוסר נרקבו מזמן, בעולם כזה האמנתי שאני והיא יכולים לבנות עתיד ביחד וידעתי שגם היא ראתה את זה כמוני.
ואז שהיא החליטה להפרד, ניסיתי להחזיר אותה. אמרתי לה כל מה שכתבתי פה ואף יותר. אמרתי לה שהיא המשפחה שלי, שהאהבה יכולה לנצח. שככה לפעמים, בשביל דברים נדירים, צריך לעבוד קשה אבל היא כבר הייתה שלמה עם ההחלטה. היה לה טוב איתי, היה לה מדהים איתי ובשלב מסוים כבר לא, בשלב מסוים היא כבר די שנאה את עצמה ואיך שהרגישה ואיך שגרמה לי להרגיש. בשלב מסוים, היא כבר לא יכלה להתמודד עם זה יותר. לכן, עם דמעות בעיניה ותוך כדי שנישקה אותי בעוצמה וברוך על שפתיי, אמרה לי שאמשיך הלאה ואהיה חזק. המחנק תקף אותי, עולמי חרב עליי. כבר הייתי בפרידות, כבר אמרתי לבחורות שראיתי עתיד שלם איתם, אבל עם הבחורה הזאת לא חשבתי. בחיים לא חשבתי שהיא תעזוב אותי ככה. היא תמיד הייתה כל כך בזוגיות שלנו ועל אף ההתרחקות שלה לא חשבתי שהיא תעזוב אותי. עוד התחבקנו חיבוק אחד אחרון ואז היא לחשה לי "אהוב שלי" הניחה לי והלכה. היא עוד הביטה בי מבט אחרון של אהבה ואז נכנסה אל ביתה.
בחיים לא חשבתי שאאבד אותה, בחיים לא חשבתי שלא אצליח. ניסיתי כל כך להיות למענה, תמכתי בה בתקופות קשות והייתי מוכן לתת את כל עולמי עבורה. אף פעם לא ידעתי אם היא הבינה את זה או לא. עמדתי שם בפה פעור ואז נכנסתי אל רכבי, דמעות זלגו לי על לחיי. איך איבדתי אותה? כל הריבים הקטנים האלה על הסחות דעת, ריבים קטנים גדולים, ריבים הורסים. היו לנו נקודות שונות באופי שלנו אבל האמנתי שאפשר לתקן, האמנתי שאפשר לנצח. לראשונה בחיי הייתי אופטימי, האמנתי בזוגיות שלנו כי ידעתי כמה היא דבר מיוחד מכול הזוגות בעולם, השוויתי אותנו לעומת אחרים וידעתי כמה מהר התאהבנו, כמה מהר הרגשנו וכנראה כמה מהר היא כבר לא יכלה…
תחילה, ההכחשה עוד הכתה בי, לא מרפה ולא נותנת לי מנוח. שבוע שלם לא ישנתי ולא אכלתי. כל הזמן חשבתי עליה. הזיכרונות הגיעו כל שנייה, כל דקה. לא נותנים לי להרגע. בכול פעם שעצמתי את עיניי נזכרתי בזכרונות הטובים שלי איתה, בטיול שלנו לחו"ל, במתי שהיא הייתה שיכורה וישנתי לצידה על הרצפה כדי לתת לה לנוח ולהתאושש, במתי שביום כיפור הבאתי לה פיתה עם חומוס כי היא הייתה רעבה ולא רצתה לפגוע בהורים שלה, בפעם ההיא שהיא הרגישה לא טוב כל הלילה וליטפתי אותה אומר לה שהיא לא צריכה להתנצל על שום דבר, הבטחתי לה שתמיד אהיה פה, בפעם ההיא שטיילנו והעולם היה מונח לרגלינו וכל דבר שרצינו יכולנו להשיג, בפעם ההיא שלא יכולתי להוריד ממנה את הידיים שלי, בחיוך שלה, בריח שלה, בצחוק שלה, בשפתיים שלה, בפעם הראשונה שאמרתי לה שאני אוהב אותה… והיא גם תמכה בי, ליטפה לי את הראש כל כך הרבה פעמים, הכינה לי פסטה עם קוטג', דבר שאף אחד לא מסוגל לאכול בעולם הזה חוץ ממני ומשאר האשכנזים בעולם, הרגיעה אותי בשעות משבר, הייתה סובלנית אליי, קיבלה אותי כמו שאני.
כל הזכרונות הללו נפלו עליי. גם נזכרתי כמה פגעתי בה וכמה היא פגעה בי אבל כאשר הנחתי אותם על המאזניים של אלוהים ידעתי שהיה יותר טוב מרע, הרבה יותר טוב מרע.
למרות שהיא נפרדה ממני וכבר המשיכה הלאה, לא יכולתי להאמין שהאדם הזה יותר לא יהיה חלק בחיים שלי ואני לא אהיה יותר בחייו. ההבנה שיותר לא נהיה ביחד. ההבנה שכל החיים שלי היו קו מסוים ואז פגשתי אותה, הייתי איתה ועכשיו שוב אני חוזר לאותו קו, למה שהייתי לפני.
"אתה מוכרח לשכוח ממנה." אמרו לי כל הסובבים אותי. הוריי, אחיי, חבריי. "היא לא שווה אותך." הם היו אומרים לי תוך כדי שניסו לתמוך בי, אומרים לי שהכי קל לברוח, הכי קל להגיד ולתרץ שזאת עשיית טובה לך ולבן זוג, הכי קל לא לפתור ולא להאמין. ועל אף כל מה שהם אמרו, תמיד הגנתי עליה. היא הייתה הבן אדם הכי מוסרי, טוב לב שלא יכול לפגוע בזבוב. היו לה פגמים אבל הכלתי אותם, הייתי מוכן לחיות איתם כל חיי כי הם היו שווים את היתרונות שלה, את היופי שבה.
לא ידעתי באיזה שלב של אבל אני, אולי בכעס, אולי בהבנה. ידעתי אבל שאני צריך לשחרר. כל לילה הייתי בודק מתי היא מחוברת, מתי היא נמצאת אי שם ותהיתי לעצמי אם היא חושבת עליי? האם גם לה קשה כמו שלי קשה? האם היא בכלל אהבה אותי כמו שאני אותה? כי הרי היא שחררה אותי, היא ויתרה עלינו או שראתה לטענתה לטווח רחוק שאין טעם ושהכול בסדר ושעדיף לנו אחד בלי השני. מחשבות רעות תקפו אותי שאולי היא מצאה מישהו אחר, שאולי הייתי ריבאונד ארוך זמן. כבר לא ידעתי מה לחשוב אבל בסוף הבנתי שליבי עוד אוהב אותה. הבנתי שעליי להתמודד עם התחושות האלה, עליי בימים הקשים שיגיעו להמשיך האלה, להבין שממרחק השנים ובעוד עשרים שנה היא תהיה רק זכרון עמום וכואב. למדתי פילוסופיה, קראתי עשרות ספרים על רגשות ומערכות יחסים. האמנתי שאני מעל אנשים רגילים, שאני לא יכול להיות כזה אבל אז הבנתי בתקופה הזאת שאני כאחד האדם. כולנו כואבים, כולנו שמחים, לכולנו יש רגשות, אף אחד לא מושלם. אולי זה השיעור שלמדתי מהמערכת יחסים הזאת. אתה לא אלוהים בן. גם אם תרצה להיות, גם אם תחשוב שאתה יכול, אתה בסופו של דבר אנושי, פגיע, רוצה אהבה ורק מחפש להיות מאושר.
אני לא יודע איך אעבור את התקופה הזאת. השכל חושב כמו הסובבים אותי אבל הלב עוד מתגעגע אליה ורוצה אותה. הלב עוד מאמין בהזדמנות שניה.
"היא לעולם לא תשלח לך הודעה. זה לא סיפורי אגדות או סדרות קישטיות בטלוויזיה. החיים הם פשוט חיים. בלי המוזיקה מסביב." ככה אמר לי חבר טוב וידעתי שהוא צודק. ידעתי שאין לי מה לכעוס עליה. אם טוב לה יותר בלעדיי, אם היא סוף סוף לא בוכה פעם בשבוע או שבועיים, אם היא חופשיה ורוקדת ומחייכת ושמחה אז הכול שווה את זה. אין לי טינה אליה ואין לי כעס יותר. אני משחרר אותה למרות כל הכאב האיום שבזה, למרות האמונה שמה שהיה בינינו היה כל כך אמיתי וכל כך מיוחד, למרות שבכתיבת שורות אלה אני נזכר באיך שהיא הייתה אצלי בחדר פה לידי, עוזרת לי לשכתב סיפורים שכתבתי. אני נזכר בכינויי חיבה שהייתי מספר לה והכאב קשה מנשוא, אבל למרות הכול אני שמח בשבילה. אם טוב לה ואם היא מרגישה שלמה עם עצמה אז הכול בסדר. בזמנו ניסיתי להפציר בה שתקבל אותי, שאפשר לתקן ואולי הייתי עיוור ואולי ההחלטה שלה הייתה נכונה גם בשבילי וגם לטווח הרחוק. אולי אני זה שהייתי חלש והיא זאת שהייתה חזקה. העולם הוא דואלי וזה כבר לא משנה מהם הדברים: טוב הוא רע ורע הוא טוב, הכול זה מערבולת אחת גדולה שלנו. לא משנה, בסופו של דבר רק מבחן התוצאה.
אני מקווה שהזמן לאט לאט ירפא את הכאב והסובבים אותי יעזרו לי לעבור הלאה. חתיכה מליבי תמיד תהיה שלה אבל בסופו של דבר הייתי לבד רוב חיי ואני יודע איך לחזור להיות לבד. אשקר אם לא אגיד שחלק בי מחכה שהיא תשלח לי הודעה, שהיא מתגעגעת אליי, שהיא מתחרטת, אבל מצד שני נסים לא קורים בדרך כלל וכנראה הגשרים של הקשר הזה כבר נשרפו. היה לה טוב איתי ובשלב מסוים כבר לא וזהו ממשיכים הלאה. כל התקופה איתה תהיה עוד שורה, עוד תו בחיים הארוכים שיהיו לי ואצטרך לדעת להשתפר מכל החוויה הזאת, להיות אדם טוב יותר שלא יעשה טעויות כאלה במערכת יחסים הבאה.
התאהבתי בעבר ואתאהב גם בעתיד. בין אם זאת הייתה אהבה מיוחדת ובין אם לא, כל מה שנותר זה להאמין בעצמנו, לא להאשים אותנו או את האקס ולדעת שבסוף יהיה מה שיהיה אנחנו נסתדר.