חרזתי לראשונה

ניסיון בפואמה
זה קצת מורבידי, החיפוש העצמי, המסע הפנימי, אחרי תחושת הכתיבה הממלאת, הרצון לדעת והחשיבה המעשית, ההקבלה בין הבנה, לתבונה אמיתית.
התפתחה בי היכולת, ואם ארצה אף אוכל, לעשות אילוץ עצמי, ולשלוף מנבכי נשמתי, במסע פנימי, מלאכותי, עוד רובד של אפלה ורגש, משהו, חצי אמיתי.

עוד תזה פילוסופית? עוד קתארזיס צולח? האם זאת שירה? עוד משפט ועוד שורה, שוקע בתוך הירהור, וצץ הפיענוח, אלו החיים? אלו כל הפרטים והרבדים? כל פרט ספיציפי וכל עובדה, כל ידיעה, כל מילה מחשבה ופיקציה שדומיינה, הכל מהכל מופיע מולי, ועם זאת היכן כל מה שלא נכלל בתודעתי? מהו הגבול, כי בסופו הכל שחור ולבן, הכל בסוף מובן, מעבר לזמן, מעבר לכל, שם אהפוך לכל יכול?

אך עם זאת, האם אני בּוּר, בתוך בור אינסופי, רואה את האמת? או שהיא פרי דמיוני?
בסך הכל אדם, שחווה את הקיום, אך נוצרתי מהריק ומהכלום, אז אולי, היקום, חווה את עצמו דרך עיניי ופתאום באדם, היקום נהפך חיי?

ואני, מנסה, נואש לבילבול, זה מרגיש רלוונטי וזה צורך משמעותי, שואל שאלות ללא סיכוי, כי האיפוק מציף את גופי, ומתוכי, מתפרצת עוד הבנה וזיכוך אינטלקטואלי שנעלם בין רגע כי הינני תמותי, לא רציני, סך הכל פרימיטיבי ובסיסי.

בסך הכל אדם שלרגע הצליח לחבר את כל החלקים, אך מעל התודעה האנושית זה שוב בורח לו, מין פרדוקס, את גבולות התודעה להבין ולהפנים.

שקעתי במחשבות, שאינן חשובות, והן רק המצאות שאני, משכנע את עצמי להוציא, זה דחף ביולוגי או שזוהי באמת אשמתי?
המחקר המתמיד של גבולות ההיגיון, שמונע ממני לישון, האי וודאות, זוהי המטרה? או שאני רק חיה? שאת עצמה מרגיעה? עם מחשבה עצובה שבמהותה המצאה?
אבל מי אני שאענה על כזו שאלה? אך אולי אין תשובה?

הנני סך הכל בן תמותה, שמתחנן לטיפה של דרמה בהבנה, משמעות לתבונה, רצון עז להגיע לעוד הארה, ובמטאפורה, אותה לתמלל ולכתוב, לחרוט ולכאוב.
שתיצרב ותזכר, עד שיפתח לו ספקטרום אחר, מעל היכולת חשיבה עצמה, ואיתו היא נעלמה.

אינני רק אדם, כי גם מחשבה, שהפכה לאות ומילה, למשפט וכתובה, אך ההרכב שלה מסובך מזה, כי זוהי בכל זאת המצאה, שלי, כי החלטתי על הכתיבה, אני, במין אילוץ עצמי, אינסטינקט שגופי רצה, ולעולם לא אדע, זוהי פיקציה והונאה עצמית? אשליה או מחשבה אמיתית.