והזוכה בתחרות הסיפורים הוא…

לצערי, שלושה סיפורים בלבד הגיעו אליי.
אתן לסיפור הזוכה לדבר בעד עצמו: "נקמת הג'וק" / רפי דנן.

היה זה בלילה חשוך וסוער. האורלוגין הישן, בדיוק צלצל 'חצות'. משב הרוח הפתאומי, העביר צמרמורת בגבה של לילי פרקש, שעוד לא באמת הספיקה להירדם, והיא יצאה מהמיטה במטרה לסגור את החלון עד הסוף. משסיימה, שמה פעמיה לכיוון המטבח בעקבות רעב קל שהחל להציק לה מעט קודם לכן, כשזרועותיה עוטפות את גופה בחיבוק, כאילו לחמם את עצמה.
בעודה עסוקה בתנועת "ניגוב" חומוס בעזרת חצי פיתה, מכלי פלסטיק, כשדלת המקרר חצי פתוחה, שמעה לילי פרקש קולות ורחשים מכיוון חדר האמבטיה. 'וודאי החלון שם פתוח והרוח היא זו המרעישה…' אמרה לעצמה ולא חדלה ממעשיה. אך משגברו הקולות ומשכו את סקרנותה עוד יותר, החליטה לבחון מקרוב את פשרם. היא קרבה בזהירות רבה על בהונותיה וידה הדפה קלות את הדלת פנימה. אט-אט נכנסה, מסיטה את ווילון הפלסטיק והיא בחנה את החדר הקטן מפינה לפינה. חיפושיה העלו חרס. בהסתובבה להמשיך הלאה משם, נחרדה לפתע פתאום וזעקה חרישית נפלטה מפיה שנפער כולו. מולה עמד תיקן עצום בגודלו, בעל ניבי זהב משוננים ולשון וורודה וארוכה. "זוכרת אותי, גברת?" שאל התיקן העצום וצחוק מרושע מתגלגל ומהדהד ממנו והלאה. "ביקשתי ממך היום, לפני כמה וכמה שעות, שלא לכוון מולי את החומר ההוא שאליו אני רגיש…"
"אוי… אני באמת מצטערת… זה… זה היה בטעות. סליחה. באמת."
"סליחה כבר לא תעזור לך, מרשעת שכמותך. תגידי סליחה לעשרה היתומים שהותרתי בגללך אי-שם במאורה בגן הציבורי מתחת לעץ."
לילי פרקש חסרת האונים, הבינה שאין לה לאן לברוח, כשגבה נצמד אל דלת חדר האמבטיה שזה עתה היא עצמה סגרה. התיקן הושיט זרוע ענקית, ואצבעותיו השעירות תפסו אותה בשיערה הארוך והניפו אותה מעלה-מעלה לגובה פניו. עיניה הביטו בעיניו בחרדה והדמעות ירדו מעצמן. "בבקשה, תיקן יקר ורחום. תרחם עליי. אני אעשה כל מה שתבקש. אני מבטיחה. בבקשה. אני לא רוצה למות."
התיקן הביט בה בבוז, כשהיא מתנדנדת מצד לצד, ולרגע קל באמת הרהר האם כדאי למחול לאישה האומללה. ברם, אז גמלה בליבו החלטה, הוא פער את פיו העצום, הרים את לילי פרקש לגובה רם עוד יותר, וברגע אחד אצבעותיו שמטו אותה והיא צללה הישר אל תוך לועו הפעורה וזעקה נוראית מהדהדת מפיה בהתגלשה פנימה, אל תוך בית הבליעה החשוך.
מנחם פרקש ניעור משנתו בבת-אחת, מזיע ונסער. הוא ניער את שמיכת הפוך מעליו והביט כה וכה. או-אז, הסתכל לצידו ואנחת רווחה גדולה נפלטה מפיו. הוא כל כך שמח שאשתו בחיים, ישנה את שנת היופי שלה ונחרות סקסיות וחרישיות עולות מכיוונה, עד שרכן אליה ונשק לראשה נשיקה מלאת אהבה.
בטרם יעצום את עיניו שנית, עוד הספיק מנחם פרקש להבחין במחוגיו של שעון האורלוגין הישן שעל הקיר בחדר השינה, שעמד בדיוק לצלצל את צלצול חצות

כמה הערות:
"שמעה לילי (פרקש) קולות ורחשים מכיוון חדר האמבטיה" – סוגריים עגולים- להשמיט.
"… אמרה לעצמה, (ו)[אך] לא חדלה ממעשיה. (אך) משגברו הקולות"
"על בהונותיה[,] וידה הדפה קלות את הדלת." – סוגריים רבועים- להוסיף.
"מסיטה את ווילון הפלסטיק[,] ו(היא)בחנה את החדר."
"נחרדה לפתע פתאום[,] וזעקה חרישית נפלטה מפיה."
"ולשון וורודה וארוכה. [enter]" – ירידת השורה הכרחית. תחילת ציטוט בתחילת שורה.
"שאל התיקן העצום[,] (ו)[כש]צחוק מרושע מתגלגל"
"ביקשתי ממך היום, (לפני כמה וכמה שעות), שלא לכוון מולי"
"(ת)[ה]גידי סליחה לעשר[ת](ה) היתומים שהותרתי" – 'בקשי' סליחה, עדיף.
"התיקן הושיט [את] זרוע[ו] [ה]ענקית[,] (ו)[תפס אותה ב]אצבעותיו השעירות (תפסו אותה) בשיערה הארוך[,] והני[ף](פו) אותה"
"… והדמעות ירדו מעצמן. [enter]" – שוב, כנ"ל.
"(ת)רחם עליי. אני אעשה כל מה שתבקש" – 'אני' לא הכרחית.
"גמלה בליבו החלטה(,)[.] הוא פער את פיו"
"הרים את לילי (פרקש) לגובה רם"
"וברגע אחד[- שמטו אותה] אצבעותיו[.] (שמטו אותה ו) היא צללה…"
"… לועו הפעורה[,] (ו)[כש]זעקה נוראית…"
"הוא ניער את שמיכת הפוך מעליו[,] והביט כה וכה".
"שנת היופי שלה[,] ונחרות… עולות מכיוונה(,)[.] (עד ש)[הוא] רכן אליה[,] ונשק לראשה נשיקה מלאת אהבה".
"שעמד בדיוק לצלצל את צלצול [ה]חצות".

1. לאחר שהכרנו את גיבורת הסיפור, לילי פרקש, אין צורך לחזור שוב ושוב על שמה המלא. 'לילי', 'גב' פרקש', 'היא' – הם מיידעים טובים דיים.
2. כשבחנה את החדר מפינה לפינה, המשפט המורכב כבר הכיל נושא. 'היא' הוא נושא סתמי עבור משפט חדש.
3. 'לפני כמה וכמה שעות', מתייחס לזמן ממושך מדי. איזכור 'היום', מייתר את הביטוי. אגב, בחורף אין תיקנים.
4. דמעות זולגות, למרות שתחבירית 'ירדו' נכונה.
5. "אצבעותיו שמטו אותה" – עיקר המשפט הוא האצבעות. "שמטו אותה אצבעותיו" – עיקר המשפט הוא פעולת ההשמטה.
6. נחרות "סקסיות"?? איך זה קשור למשפט? אגב, המילה לא תואמת את משלב השפה של שאר הסיפור.
7. המסע התודעתי בזמן – מעולה. גם הסיום מעולה, אך חסר את 'ומאז'.

זהו סיפור המשך לסיפור שאני עצמי הגשתי לתחרות הקודמת, כך שסובייקטיבית – זהו הסיפור האהוב עליי.
למרות ההערות, העברית בסיפור זה טובה, ואף גבוהה.

"מייניימיז יובל" ו-"שומר היערות" – אשמח אם תעלו את סיפוריכם. בקרוב אשלח אליכם את הערותיי בפרטיות.

רפי- מזל טוב. אני כבר מחכה לתחרות הבאה.