התמסרות

הוא מוצג כרגע
האיש שעליו הסיפור
הוא כל כך מודע לעצמו שהרגשתי שרק מין הראוי שההצגה עצמה תוצג בתור משהו שמודע לעצמו. לדעת עצמו, אפילו מעט יותר מידי מודעת ממה שהוא עצמו היה רוצה, אבל כזה הוא ובעצם ההצגה האובר מודעת הזאת לעצמה אני מרגיש שאני מכבד אותו.
עכשיו שלא תבינו לא נכון, זה לא שהוא או אני חושבים שאין אנשים אחרים שיותר מודעים לעצמם ממנו, פשוט זאת תכונה שכזאת שהוא עצמו היה מעדיף שתהייה לו פחות ממנה, עד גבול מסוים כמובן.
מה שהוא באמת אהב שקרה לו זה להתמסר, לא ממש היה אכפת לו למה, העיקרון היה פשוט, מבחינתו התמסרות הייתה להיות מודע אך ורק לדבר אחד בלבד בזמן נתון.
מוזיקה וסרטים עשו את עבודתם נאמנה אך גרמו לו להרגיש שזהו ריגוש רגעי בלבד, והרי הוא, שהפך את ההתמסרות למטרת חייו לא הסכים לקבל גורל עצוב שכזה שאושרו מושתת על יצירותיהם של אחרים. מכורח הטרגיות של החיים, הוא עצמו לא ידע ליצור ולכן היה בבעיה צפופה מעין כמוהה.
למה אוכל להתמסר ברגעים בהם אני נמצא ללא הגירויים הטובים וסיפוק תשוקות ותאוות? שהן כה בסיסיות שהבהיל אותו לחשוב על להתמסר להן לחלוטין.
שלום הוא חשב לעצמו, הרי מה יותר ראוי מלהקדיש את חייך למטרת השלום ולהתמסר לה לחלוטין, כמובן שרעיון זה נפל בטימיון באותה מהירות שעלה משום שידע היצור כי המלחמה היא חלק בלתי נפרד מהקיום עצמו, לפחות מקיום כזה שממשיך לגדול ולהפתח. אולי אפסיק להתפתח חשב לרגע, אבל ללא הסכמה מלאה של כל הצדדים הקיימים הפסקת ההתפתחות הייתה משאלה של חולמים ותו לא, לכן ויתר על שאיפותיו לשלום והמשיך להרהר במקום.
וכך יצא שכל מחשבה שעלתה בראשו התחלפה בכמה סיבות מדוע אין זה ראוי להתמסר לה, לפחות כך יכל האיש להתמסר למחשבה עצמה אך ללא אושר, רק עם מסירות הנכפתה עליו על ידי רצונו להתמסר.