המכתב שלא שלחתי לו

אתה
כן כן אתה
זה שהולך שם על המדרכה, פסיעותיך מעודנות. לצדך פוסעת אשתך ואתה דוחף עגלת תינוק לפניך.
אתם משוחחים על דבר מה בנחת, בשלווה.
אמרת לה משהו וקרצת, והיא פרצה בצחוק מתגלגל ומשוחרר שגרם גם לך לחייך ולילדך בן החודש שבעגלה להרים אליך מבט תמה ומתוק. אוי, כמה מתוק. ויש לו בדיוק את האף שלה, בפרט כשהוא מכווץ אותו ככה.
אתם הולכים. טיול רגוע של שבת אחרי הסעודה. שבתות קיץ, כשהאופציה היחידה לטייל בחוץ היא בשעה כזו, כשקצת נהיה קריר ורוח מלטפת לכם את הפנים.
טוב לכם. זה קל לראות.
היא בחורה טובה, אישה נהדרת לך ואימא מדהימה לילדכם. היא לא יודעת דבר על השטויות שעשית כבחור ובעז"ה- כך הבטחת לעצמך לפני החתונה, כשלשנייה קלה קלה, קצרה קצרה, אני הבזקתי בראשך- היא גם לעולם לא תדע.
אני מסתכלת. רק יכולה לדמיין על מה אתם משוחחים וכמה באמת טוב לכם. מה קורה אתכם היום. מי היא?. האמת, מה איתה לא מעניין אותי. זה אתה שהייתי מאד רוצה להחליף עמו כמה מילים ושכותבת לו כשקשה לי וכואב.
אז ביקשת שלא אגיב, ציינת שאתה נשוי עם ילד והתחננת שאבין את הסיטואציה ואמחק אותך לתמיד.
ואני מנסה.
באמת מנסה.
משתדלת לא לחשוב עליך, מתפללת למצוא את זה ששלי.
ולמרות זאת, אתה עולה לי לראש, פעמים רבות מידי, אני מודה.
ואני מנסה. אני יודעת שחייבת לשחרר ממך. מה לעזאזל חשבתי? לכתוב על געגועים? לגבר נשוי???. אני, כנשואה, ממש לא הייתי מעוניינת שתעשה לי כזה דבר. ובכל זאת, עושה לך.
למה? למה אני מייחלת כ"כ לפגוש אותך?? מה זה יתן לי? למה כשאני מזמינה את המעלית אני תמיד מקווה שהיא תרד מקומה 8 ואתה, או אפילו אחד מבני משפחתך יהיו שם.
אני אובססיבית. קצת. ומשוגעת. נכון.
אז מה??
לא כולם יכולים להרפות ומיד למצוא את בן הזוג הנכון שאתו ירצו לחיות לתמיד.
ובכלל, כמה זמן זה שלא התראנו ולא דיברנו? תוך שנה ושמונה חודשים (כן, אני סופרת) הספקת ג לשכוח, גם למצוא את האחת, להתחתן ולהפוך לאבא??.
אז סליחה באמת שלי קשה יותר ושלוקח לי יותר זמן.
מצטערת על הכל.
באמת.
שלך
או שלא
אני.