הכל בסמלים

391.
300 הוא מספר הימים שאנחנו חברים הכי טובים.
90 הוא מספר הימים שאני רוצה שנהיה אוהבים.
1 הוא היום בו שיקרת לי עלינו.
אחד ועוד אחד בעצם. היו כמה ימים כאלה.
7 בחודש הוא התאריך שחזרנו לדבר, 7 ימים בשבוע.
12 הוא החודש בו חזרנו לדבר, 12 חודשים בשנה.
הכל כל כך סימבולי, הכל במטאפורות.
זה התחיל מלב מטומטם שחוזר ונעלם בסנאפצ'אט. מספר הימים שכתוב שם הוא 68, כל כל קרוב. הכל מסמל את כמה שהיינו כל כך קרובים. והאש- האש הזו שפשוט מונחת שם שורפת אותנו, אולי לא אותו… אותי לפחות היא שורפת.
החוט האחד הפשוט שהצמיד שהכנתי תלוי עליו. ביום שהוא ייקרע אנחנו נקרע. אז הוא ניסה לחזק אותו, ומה שהוא לא הבין זה שהוא פשוט הסתיר את האמת בדבר.
השמיכה הכחולה ועליה מיליון כוכבים שבה התכסנו שנינו בשבוע הכי משמעותי בקשר שלנו. בשבוע בו היינו הכי קרובים. תמיד מסתכלים לחפש כוכבים, ובהם מסתירים את הרגשות שלנו בפנים. כמו בתוך השמיכה הכחולה. מה שקרה בינינו יישאר אצלנו.
איך שלא היה אף אחד מסביבנו, אף אחד לא ידע, אך בכל זאת צפו בנו. הביקורת לא תגיע אלינו- אבל אנחנו יודעים אותה בעצמנו.
עשר הציפורניים שלי נצבעות במצב רוח. הן נצבעו באהבה. כל עוד הוא מרח לי לק- הוא מרח אותי. תמיד היה חלק שלו איתי.
ההבטחה הנצחית שלי אליו שהוא בחיים לא יוחלף, הוא תמיד יישאר החבר הכי טוב שלי. הטבעת המובטחת שכל כך פחדת שזה יהיה באמת.
הוא נתן לי את היום, כשהוא יכל לתת לי את מחר בידיעה שאני יכלתי לתת לו נצח.