האיש בעל אלף הכובעים
אני תמיד תוהה לעצמי,
האם כל האנשים שהייתי
הם מה שאני היום?
התהייה הזו מלווה אותי זמן מה, שכן בהקפדה מתמדת אני משנה את עצמי באופן אקטיבי כל שנה, ובכל שנה שעוברת, אני כועס ומאוכזב יותר מהשנה הקודמת. האם יש לזה מקום בכלל? אני שואל את עצמי המון. אני שואל עצמי אם אהבתי את עצמי באחת מהשנים האלה ובכל פעם התשובה היא לא. גם לא לפני שנתיים, וגם לא לפני שלוש, ולא בשנה שעברה, ובטח ובטח שלא היום. ולמה? אני חושב שבשביל לענות על השאלה הזו אצטרך לחפור אל שורש הבעיה. אני לא חושב שאני יודע מתי זה התחיל, כי אני זוכר את התחושה הזו מאז שאני זוכר את עצמי. אף פעם לא להיות בטוח בגוף שלך, בגבריות שלך, במיניות (במיוחד אחרי שנים שבהן השתנתי), אני לפעמים תוהה אם זה תהליך הכרחי בבניית האישיות שלי. היו שנים שהרגשתי שלם עם האישיות שלי, הרגשתי בוגר, אחראי, גדול.. ויש כאלה, שהרגשתי בהן חסר אונים, משותק, כמו פעוט בפעם הראשונה בגן. אני לא יודע איך, או למה, אבל אין באמת היגיון בתהליך הזה. תהליך לא גורר התפתחות הגיונית, ואירועים משמעותיים לא גורמים ללמידה משמעותית. אז אני תוהה לעצמי, האם אי פעם ארגיש שלם עם עצמי? והאם כשארגיש שלם, אדע להפסיק להשתנות? או שמא זו הקללה שלי, להמשיך לשנות את עצמי ולהמציא את עצמי מחדש בעולם, כדי למצוא איזו פיסת שקט נפשי. רציתי להמשיך לכתוב שירים, כבר שנים. אבל כל מה שיוצא זה סיפורים וטקסטים עמוקים על החיים. אני לא מוצא את עצמי כבר בחרוזים, רק במילים גבוהות ומקצבים שונים.
מאחל לעצמי למצוא שקט ונחת, כי אני יודע שלא אמצא את עצמי שאוהב מספיק אף פעם.
תגובות (1)
זה יכול להיות נחמד מאוד כסיפור אישי, סיפור לפי נושא, או סיפור מהקופסא. זו לא הודעה!
סוגת 'הודעות' משמשת, כשמה, להודעות. כאלו הקשורות לסיפורים, כאלו הקשורות לכותבים, בקשת עזרה, הצעות לכתיבה משותפת וכיוצ"ב.
למעט הפתיח והסֲגיר הסבירים בהחלט, ישנן שמונה־עשרה שורות צפופות, שמקשות חזותית על הקורא.
ניתן בהחלט לפרק זאת לארבע-חמש פסקאות. לא יזיק גם להוסיף שורת רווח בין פסקאות.
תחושתי כקורא, היא שלא ערכת את מחשבותיך, אלא פשוט 'שפכת' מהראש (או הלב) ישר אל הדף. חסר סדר; ישנה חזרה על מוטיבים; המשפט "אני שואל את עצמי המון" מיותר לדעתי.
עם זאת, זהו אופיו של סיפור אישי. לכן, המלצתי לסדר היא המלצה בלבד.
בסוגריים הוספת "שנים שבהן השתנתי". כיצד השתנה קשורה לביטחון העצמי? זה לא נעשה בעמידה?
אחרי "אחראי, בוגר, גדול" הוספת שתי נקודות. אין כזה סימן בעברית. יש נקודה לציון סוף משפט, ויש שלוש נקודות שמאפשרות לקורא לדמיין את ההמשך.
במשפט האחרון, "שלא אמצא את עצמי (ש)אוהב מספיק", שי"ן השימוש אינה נכונה. אגב, נדמה לי ש'אהוב' נכונה יותר בהקשר של משפט זה.
אה, ועוד משהו חשוב: הכותרת נהדרת, מסקרנת, ובהחלט קשורה לנושא.
אני לא גזען, אני שונא את כולם.