דיון || סופים
תארו לכם את הסצנה הבאה:
ילד פוגע באהובתו מהשתלשלות הנסיבות, והוא בורח בבהלה. הוא ממשיך לרוץ ולרוץ על אף בעיותיו הפיזיות, וכשליבו זועק בכאב וריאותיו מתחננות לחמצן- הכל סביבו מחשיך והוא נופל.
בזה מסתיים פרק של סיפור אחד, ועכשיו מה קורה? הם הוא מת? האם הרופאים יצילו אותו בזמן? ואיך? ומה יקרה הלאה?
השאלה שלי היא, מה הייתם מעדיפים, בתור קוראים? לקרוא את הגיגי מחשבותיו של אותו הסופר ולגלות מה עלה בגורל הדמות, או שמא שהסוף ישאר פתוח לפרשנויות שלכם? לתת לעצמכם לתאר את הסוף אליו אתם רוצים שהדמות תגיע? למשל, אם אתם רוצים להרוג אותו ולדמיין מה קרה לאהובתו לאחר מכן, או להציל אותו ולראות כיצד ממשיכים חיו, אז כמובן שבאפשרות אחת מהשניים אתם יכולים להיות אדונים לגורל אותה הדמות, ובאפשרות אחרת אתם מחוייבים לעקוב אחרי הסופר.
אז מה תבחרו לכם? האם זה יהיה הסוף הפתוח או שמא הסגור? ומדוע?
תגובות (18)
האמת שסופים פתוחים ממש מעצבנים אותי, כי לפעמים זה פשוט מותח מידי עד שבאלי להכריח את מי שיצר את זה להמשיך בכל דרך שהיא או לראות לעצמי. וביחד עם זה אני תוקעת סופים כאלה המון פעמים. D: מצד שני לפעמים סוף סגור, כזה שבו אומרים לך מה קרה בסוף, הוא מיותר. יש כאלה שהורסים עם הסוף הזה. עושים אותו קיטשי מידי, או להפך, חסר תקווה באופן מחריד. אני חושבת שההחלטה לגבי הסוף תלויה בכל הפרטים של הספור, ומכיוון שאני יודעת רק את מה שספרת, באופן מורחב, אני לא יכולה להחליט. כך שזה נתון להחלטת היוצר.
~לא תורמת בשיט~
לירות בעצמי*
אוח דאמיט, לא דיברתי פיזית בעברית יום שלם, רק כתבתי. אולי זה למה יוצאות לי מליון שגיאות?;-;
ממ, יכול להיות. שמחה לשמוע את דעתך בכל עת, יקירה~ [והאמת שאנחנו מחזיקות במעיין דעה דומה סו… יאפ ^^]
אני חצויה.
(רגע… אני חצויה!)
מצד אחד, לפעמים סופים כאלה מעצבנים אותי ברמות על, ובא לי לאיים על הכותב במסננת שיגמור את הסיפור.
(כן, במסננת. יש לכם בעיה?)
צד שני, לפעמים סופים סגורים פשוט מעציבים אותי, כי אני לא רוצה שהסיפור ייגמר.
כמו בהארי פוטר האחרון, האחרית דבר בעצם סוגרת את הכל.
וזה היה כל-כך מאכזב.
אז…
אני חצויה!
הידד!
כן, לא מתתי על האחרית דבר בעצמי… מילא בספרים, עוד התמודדתי איתה [ודי שימח אותי לדעת שלדראקו יש בן בסוף ^^] אבל בסרטים… זה היה הדבר הכי מיותר עלי-אדמות.
וגם בספרים לא הכי אהבתי את זה >< אבל לפחות גיליתי מה עלה בגורלם של דראקו ונוויל… אז אוקיי ^^"
האחרית דבר הייתה חמודה, אבל שנאתי את הסוף שלה.
"הצלקת לא כאבה להארי כבר תשע-עשרה שנה. הכל היה טוב."
היא בעצם אמרה "הכל טוב, הסדרה נגמרת, תתמודדו."
אני לא רוצה שהארי פוטר ייגמר!
*זעקת אימה*
אני בכללי לא מתתי על האחרית, לא יודעת. במיוחד בסרט. לא יודעת, לחשוב שהם עברו כל מה שהם עברו, ואז הסוף… נייייייייייייה.
אבל אני כל כך מבינה אותך.
כל כך מבינה.
אני לא רוצה שזה יגמר.
לאאאאאאאאא!
בואי נצרח ביחד, זה עוזר לכאב. *מוחה דמעה ומיבבת*
שלוש, ארבע, ו…
לאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!
הסוף הכי טוב הוא תמיד הסוף שיגרום לנו להרגיש תקווה, הסוף שאולי אין בו הרבה תקווה אבל הוא כן מצליח לשים אותה במרכז תשומת החב. והסוף שעושה את זה הכי טוב הוא הסוף המנצח. זה מה שבני אדם אוהבים. בין אם הסוף הוא פתוח או סגור או טוב או רע… הסוף שיגרום לנו לרצות להאמין בתקווה ולהיאחז בה הוא מה שיגרום לנו לבכות. זה מה שהמוח שלנו מחפש לזהות. אז בין אם הוא עומד למות ואנחנו לא יודעים אם הוא מת או לא, או הוא חי ועכשיו הוא עומד להיפגש איתה או הוא עובר הלאה או בלה בלה בלה… את צריכה לחשוב איפה יהיה לך הכי קל להעניק לנו רצון עז ומטורף לראות את התקווה הזו מתממשת בסוף. וזה אפילו לא ישנה אם היא מתממשת כל עוד היא שם.. בשניה אחרונה אפשר אפילו לנפץ אותה אבל זה כבר עניין של טעם.או לממש אותה עד הסוף- אבל רק בתנאי שזה באמת הסוף אחרת זה סתם משעמם אם לא צריך 'לקוות' לשום דבר. פשוט תשחקי עם זה זו דעתי
האמת שמה שנתתי זו סתם דוגמא אקראית.
ואני די חולקת עלייך. לדעתי אין סוף הכי טוב, ובין אם הסוף נותן תקווה או מרסק אותה לרסיסים- כל אחד יכול לראות את זה בצורה אחרת.
נגיד ובסיפור אחד הדמות מתה והגיעה לגן עדן, לאחד זה ייתן תקווה ולאחר לא, לי למשל זה נראה נחמד, כמו תגמול על מה שהיא עברה שהביא אותה למות, לאחר זה יראה חסר תקווה כי אחרי כל מה שהיא עברה, היא בכל זאת מתה ואין זה משנה אם היא הגיעה לגן עדן או לא.
בנוסף, לדעתי, זה גם תלוי בהשקפת העולם של הסופר. יש סופר, למשל, שלא יאמין באהבה וגם אם הסיפור יהיה סיפור אהבה, הסוף שלא לעולם לא יהיה מתאים לאנשים שכן מאמינים באהבה [נגיד, הסופר החליט שהסיפור צריך לשקף את מציאות כפי שהוא רואה אותה ואף על פי שהדמויות היו מאוהבות לגמרי, משהו קורה ואהבה מתה.]
לכן, אני לא חושבת שאפשר לסכם את זה כ"הסוף הכי טוב הוא זה שיש בו תקווה" או אפילו כל דבר אחר. בסופו של דבר, כל אחד מאיתנו מבין ומפרש סיפור בצורה שונה בתכלית מאדם אחר.
לבסוף כשכל זה נאמר, אני אוסיף ששמחתי מאוד לשמוע את דעתך בנושא. זו צורת מחשבה שמעולם לא העליתי על דעתי, אני אשמח למצוא את עצמי מהרהרת בזה בהפסקה או בשיעור מתמטיקה בלי לשים לב. אולי אחרי שאקדיש לה יותר מחשבה אבין אותה יותר?
תיזהרי לא לרייר כשאת חושבת על זה XD
אוקיי, אני אשתדל
שני הדברים נשמעים נכון.
למשל, את נשארת במתח אם הסופר/ת לא ממשיך את הסיפור אחרי שהוא רואה שחור ומתעלף, זה מותח ואת עצבנית שאין סוף.
לעומת זאת, זה כיף לפרש את הסופים בעצמך אבל אני מעדיף את האפשרות הראשונה. חוץ מזה, בהרבה ספרים אין סופים. כמו "מכאוב מלכותי" (כן קראתי אשמת הכוכבים, אני בן), שבו אנה מתה בסוף ואף אחד לא יודע מה עלה בגורלם של הדמויות האחרות.
אני מעדיף שיהיה סוף!
חיחי, מכאוב מלכותי~
אני שמחה לשמוע את דעתך, תודה רבה~
אני לא סובל קווי עלילה פרומים, אני קורא בשביל הסיפור ומבחינתי היעדר סוף זה חצי עבודה.
יש בזה גם משהו פחדני בעיני, סופר שבעצם מפחד לאכזב אז בוחר בדרך הקלה של לאכזב את כולם במידה פחותה.
ממ, יש סיפורים שאני עצמי מעדיפה לא לסיים בגלל שפשוט… לא יודעת, סוף לא מתאים להם. לא יודעת, אבל אני די נוטה להסכים איתך.
תודה רבה לך על כך שענית~
ממממ, שאלה ממש קשה ..
אני ממש אוהבת סופים פתוחים אבל אני תמיד כזה מסתקרנת יותר מדי.. אז אולי תתארי מה עם הילדה אחרי מות הילד או משהו כדומה אבל אני באמת לא יודעת יכול להיות שעדיף לסיים את זה פתוח.
אני רואה… תודה רבה שענית, שמחה לשמוע את דעתך~