אני ילד בינוני

אני ילד בנוני .
כזה שכן מבריז פה ושם משיעורים אבל צועק ״שקט ״ לילדים הרועשים שיושבים בשולחן האחורי של הכיתה ,הרחק מהעיניים הבוחנות של המורה .
אני מקנא .
מקנה בילדים שיש להם אומץ לדבר הקול רם בזמן השיעור ,
להיות בטלפון מול המורה .זה פשוט ש……
נראה כאילו בית הספר מתחלק לשני סוגי אנשים כשאר אני זה שכלוא בינהם :
סוג א.הילדים שחכמים מספיק כדי לא לדאוג מפני מבחנים .
סוד ב .הילדים שוויתרו על לימוד מסודר כבר בכיתה ז.
זה לא שאני צדיק מושלם ,אני פשוט …….אני מרגיש ………אני לא בטוח .
סיפורים מצחיקים ומרדניים מהתיכון נראים כאילו בלעדיהם אני מפספס שלב בחיים , שלב שאני צריך לעבור על מנת לסיים את השלב הנורא הזה בחיים שנקרא גיל ההתבגרות .
זה לא גיל אני אמור לעשות טעויות שאליהם אצחק עוד 10 שנים עם אשתי ?.
אני רוצה לטעות עכשיו ,לחוות את החווית שרואים רק בסדרות של נטפליקס .
אני מדבר על להתעורר בשתיים בצהריים עם כאב ראש מהמסיבה של אתמול בלילה ,
להרגיש את חום גופה של נערה בצורה כואבת ונעימה .
לברוח מהבית אחרי ריב עם ההורים לשלושה ימים .
שחברים שלי מדברים על מה שהם עשו בסוף השבוע ,אני מרגיש כאילו אני צריך להתקשר למשטרה .
שהם שואלים אותי מה אני עשיתי אני משקר כי זה יגרום להם להסתכל אלי במבט יותר מעריץ אם אומר להם שביליתי בבית של ״ידידה ״ שלי בלי ההורים שלה ולא שאני ששכבתי במיטה שלי עם 5 קערות של פופקורן וראיתי סרטי אימה כל סוף השבוע .
זה סוג הטעויות שאני רוצה לחוות אבל לא חווה בגלל שהם מפחידות אותי .