אז באשמת מי?

היי

אני לא רוצה שתרגיש שחשבתי שהכרחת אותי. לא הייתה שום כפייה או משהו שלא מרצוני, ואני זו שאמרתי לך שאין שום רגש מעורב בסיפור ושיקרתי כי היה באמת לתקופה מאוד קצרה. לא יודעת אם ידעת או הרגשת את זה או שלא, הנחתי שכן למרות שאמרתי שלא, אתה לא טיפש והאמת שנראה לי שהייתי מאוד שקופה בלי כוונה. שוב, לא אשמתך, אני אמרתי. כן ניסית יותר מדי אחרי שזה הפסיק והגבול כבר עבר, וזה באמת קרה עד לא מזמן שהייתי בטוחה שתמשיך כי כל תקופה היית צץ משום מקום. אבל אני רגילה להיות אישה, אני רגילה שדורשים ממני דברים, אבל בכל זאת לא עשיתי משהו שלא רציתי. אתה לא אשם בזה. לא כפית עליי שום דבר.
זה נראה לי די ידוע וברור שאף פעם לא היה בינינו חיבור וחבל לי שאחרי כל השנים האלה שום דבר לא השתפר. מסיבה כלשהי רוב הזמן הרגשתי בנוח לשתף אותך בדברים, לא יודעת אם אתה זוכר או לא אבל יצא לנו כמה פעמים לשבת בהרכב קטן עם מעט מאוד אנשים ולדבר גם על דברים קצת יותר אישיים מהיום- יום, וזה די אבסורדי שדווקא לגביך- שכל השנים היה חוסר עניין משווע ואף סלידה אחד מהשני- הרגשתי בנוח לדבר. לא יודעת איך זה קשור אבל זה עלה לי בראש כנראה לא סתם והיה לי חשוב לשתף. אני מעדיפה לא לתת התייחסות מעבר לזה. נשאיר את זה ככה.
הכל בינינו.
בהצלחה בהמשך ותודה.