היצור בעל אלף הפרצופים – לתחרות של שנהב

מי יודע כמה זמן אני ער. הצללים המוטלים על הקיר לא מפסיקים לקרוא לי, "בוא לכאן, ילדי." קול של אישה זקנה בוקע מתוך החשכה, "אני לא אפגע בך," הקול מתקשח, קול של גבר,
'בטח' אני ממלמל, "מה אמרת?!" אני שומע את הקול חוזר שנית, הפעם כילדה,
"נו, בוא כבר," הפעם הקול הוא של אחותי הקטנה, כמו בכל פעם שהתעכבתי ביציאה מחנות הגלידה. הוא תפס אותה גם.
"אתה… אתה מפלצת!" צעקתי.
"אתה יודע מה נכון." הוא אומר. "תיזהר, ידידי הצעיר, הוא יכול להריח פחד," הפעם קולה של המפלצת משתנה לקולו של הפרופסור שלימד אותי על אודותיו של היצור, "הוא לעולם לא יפסיק." פעם כוחותיו ריתקו אותי, אבל היום אני פשוט אסיר תודה על טיפשותי הרבה.
יש רק דרך אחת להצליח בזה.
"אתה יכול לעצור את זה, אתה יודע, היית יודע אם היית חכם יותר." הקול מחוספס וארסי, אותו אני לא מזהה.
"אתה יכול להקריב את עצמך למעני." אני שומע את קולה של אנה, בת זוגתי,
"זה לא… זה לא אמיתי! אתה נוכל!" אני צועק. אני לבטח מתחרפן, גונב הפרצופים הזה לא יכול להשפיע עלי,
"אני תמיד צעד אחד לפניך!" אני אומר, לא, הוא.. הוא אף פעם לא הצליח, אני יכול, אני יכול להציל אותה, אני יכול להציל את כולם, אם רק יכולתי למחוק את הפחד.
"אני אציע לך עסקה." אני אומר, "אבל אתה צריך לצאת מהמחבוא שלך." אני לוקח נשימה עמוקה ועוצם את העיניים. אני עומד לראות את גנב הפרצופים. אני צריך למחוק כל פחד, כל טיפת חרדה או דאגה, כאילו לקחתי גלולת אומץ. אם רק היתה כזו גלולה, כנראה הייתי לוקח עשר גלולות ביום.
כשאני פוקח את העיניים אני מרגיש הבל פה קריר על עורפי. "מה אתה מציע, ילד?" אני שומע קול נוסף, קול של איש מבוגר, כשהגנב משתרך לעברי. הוא לא נראה כמו בסיפורים, הוא רק ענן עשן גדול. אה, רק ענן עשן מלא בפרצופים, כמו פייטים שאחותי הייתה מדביקה למסכות בגן בפורים, כמו אבני חן השזורות בשרשרת של אנה.
"אני מציע לך," אני נושם נשימות עמוקות, "אני מציע לך אותי." אני עומד ושוקל אם דבריי אמיצים או שזה מה שאני רוצה לחשוב.
אני שומע גרגור כתשובה, ולאחר כמה שניות היצור משיב לי, "אני מסכים." בקול האמיתי שלו ומתייצב מולי, אני מרגיש את העשן אופף אותי ומתנגד מיד, "זה לא כל כך פשוט," אני אומר והעשן מתפוגג באחת, "אם אני אתן אותי לך, תשחרר את כל האנשים פה?" אני מהסס,
"אני יודע שאתה מהסס;" הוא משתמש בחולשות שלי נגדי, אבל אף אחד לא אמר שאני לא יכול לעשות כך גם. אמנם החולשות שלו מעטות, אבל יש אחת שאני יכול להעזר בה. סוף סוף יש להיותי מיוחד שימוש. אני מעביר יד על הלחי שלי, על הקעקועים החדשים שמסמנים את פני, שסימנו אותי, שהפכו אותי לשונה, בתענוג מזויף ורואה שזה עובד. הוא כמהה למגע הזה באותה כמות שבה אני נגעל ממנו. אני מעביר את אצבעותי בשיער ושומע אותו שוב. "אני מסכים." הקול שלו, הקול מטיל האימה שלו, לראשונה מהסס. אני רואה את תערובת הפרצופים המוכרים והלא מוכרים חולפים כנגד עיני כאשר העשן השחור אופף אותי. אני נושם נשימה אחרונה כאשר אני מרגיש את הפרצוף שלי נלקח ואת הגוף שלי מוטל על הרצפה. אני מספיק לראות את כל האנשים נעמדים על הקרקע לפני שהעיניים שלי נלקחות את הלא נודע בתוך האפלה. "אז זהו, בן-אנוש, אתה תמיד שני צעדים מאחורי."