הם אוהבים לצחוק. (לתחרות של מיכל)

בום. בום בום. בום. אני מרגיש את הלב שלי נדחס בין הצלעות.
אני לוחץ על דוושת הגז בחוזקה והמכונית מגיבה תוך שנייה, במהירות אגרסיבית מידי לטעמי. כדורי אש קטנים כמו כדורי רובה שורקים מעל אוזניי. אני רואה צומת דרכים, ופונה לצד שמאל.
הם רודפים אחריי כדי להכניס אותי לבית הכלא שלהם, או גרוע יותר – אל בית העלמין בעולמי.
חמישה בקבוקונים נמצאים מתחת למושב לידי. כל אחד מהם ממולא עד חציו בנוזל אחר, בצבע אחר. פצצה מתקתקת נחה על הריפוד. עוד חמש דקות תמימות נשארו עד התפוצצותה.
אני שוב עומד בפני צומת דרכים, אותה צומת שראיתי במפות במשך כמה שבועות.
אני פונה לימין בחדות ונכנס – כמעט לא נכנס בקיר – אל החניון. אני מוציא את המפתח וכמעט לא שובר אותו – ומשאיר את המכונית שם. אני רוכן אל הבקבוקים, ולוקח את כולם בידיי.
בידי החמישית אני לוקח את הפצצה. השעון פועם בידי.
אני יוצא, ושופך את תכולתם של שני בקבוקונים על הכביש. הם ראו את החומר נשפך ומבינים שאני נמצא שם. הם פונים ו – בום!
רסיסי חצץ פגעו בגופי, ונחילי דם קטנים ניגרו בעורי. האש התפצחה מולי. כשהיא שינתה את צבעה לכחול, זרקתי את שני הבקבוקים האחרים והיא כמובן גדלה והכפילה את עצמה.
כאשר ראיתי את גופו הרירי של אחד מהם, התקרבתי אליו ושפתי את תכולת הבקבוקון האחרון.
הוא התפוגג כעשן.
חייכתי ועפתי עשרה מטרים מעל הכביש – קצת מעל לאש הגובהת.
הם בטח התנדפו כבר עד עכשיו, לאן שהם לא מתנדפים שם. פתחתי את פי לרווחה שחשף את שיניי המחודדות ואת לועי הירוק – ושפכתי מים מפי כאילו הייתי צינור ביוב. האש התחילה להיעלם, עד שלבסוף נעלמה כליל ולא היה ממנה כל זכר.
לאחר שצחקתי ברעם, פתחתי את כנפי הנץ השחורות שלי, ועפתי למעלה.
עברתי את אטמוספרת כדור הארץ הנחות, ונחתתי על ירחו של כדור הארץ.
או בשבילי: 'אדופין', ובישרתי למפקד על הריגת הנמלטים.
הוא חייך חיוך רחב שהגיע מאוזן לאוזן (תרתי משמע) וחשף שיניים מחודדות חדות כמו סכינים ולוע ירוק כמו שלי.
ואז הוא צחק.
הגיעו אליו באותו היום עוד פעולות התנקשות שצלחו, וגם אז הוא צחק.
וצחק. וצחק. וצחק.