האור שבקצה המערה – לתחרות של שנהב
היא שם, בתוך הבור, בתוך האפלה,בתוך החשכה.
כמה רגעים לוקחים לה, עד שהיא קולטת בתוך מה היא נמצאת. הקירות חלקים, לא מאפשרים טיפוס או יציאה, הדפנות צרות וכמעט ולא משאירות מרווח לנוע.
היא מביטה מעלה, לא רואה את הסוף, לא מבינה כיצד שרדה.
כל מה שהיה זיכרון, נשכח, וכל מה שהיה פעם פרח, נקטף.
היא עוצמת את עיניה, טיפה קטנה ועוד אחת זולגת ,לא מפסיקות, בעוד שהיא מתקשה לפרש את המצב אשר נקלעה.
מצמוץ קטן, משנה את כל התמונה, ועכשיו היא בתוך קערה אטומה,
מיליוני עצמים לא מזוהים נדבקים אל השמשה, עוד מצמוץ קטן שמשנה את התמונה. היא מתקרבת אל יד אחת עם קעקוע, יד מאוד מוכרת. היא זוכרת את אותו הקעקוע ונחנקת מהמחשבה, זאת היד שלה. היד נכנסת ודוחפת אותה אל הדפנות,כשמיליון ידיים מנסות לתפוס בעורה הרך. משב הרוח שמגיע משום מקום מעיף את שערה השחרחר, וקרחת לבנבנה נוצרה על ראשה. היא קמה, מנערת את ראשה הקר, מנסה לרוץ לברוח, אך את הקערה הזאת אי אפשר לשבור, אי אפשר לצאת.
והנה עוד דמעה מוכרת, ועוד מצמוץ יקר, מתישים אותה ומפילים אותה על הרצפה.
והדמעות ממלאות במהירות את הקערה עד שאין אוויר לנשימה, אבל לה, לא אכפת. היא עוצמת את עיניה ומשלימה עם מצבה. עוד מצמוץ אחרון שלא נותן לה לעזוב, לא נותן לה להירגע, מחזיר את אותה התמונה, האפלה הנוראה.
הפעם היא יושבת, עם ידיים על ראשה הקירח. זריזים של דם יורדים מעורה החיוור. שמלתה הקרועה, אינה שמלה עוד, ונעליה הקטנות, נקרעו מעל לרגליה.
והדמעה היקרה, עומדת לבדה ומנצנצת. היא מסתכלת, היא רואה,
זה האור שבקצה המנהרה.
תגובות (8)
לא הבנתי איך זה קשור לדיכאון אבל אהבתי.
ולשים רווח אחרי הפסיק.
אני אבקר את זה אחר כך^^
אהמ אני דווקא כן הבנתי את ההקשר לדיכאון. עד כמה אי אפשר לצאת ממנו, שהוא רודף אותך (ועוד כמה דברים שקשה להסביר).
תיאורים מעולים, ההמחשה יפה מאוד.
אהבתי והתחברתי!
מדרגת 5~
במצב רגיל הייתי מתרשמת, אבל כל המצמוצים האלה גרמו לי לחשוב משהו כמו:
"כוחות המצמוץ פועלים! הולכים להשמיד את הרשע! כוח מצמוץ – הפעל! סופר מצמוץ! *טא טא טא-טאם!*" וכהנה וכהנה.
פשוט חשבתי על זה וכל הסיפור נעלם לי מהעיניים.
אבל ממה שהספקתי לקלוט, בין מצמוץ למצמוץ, הוא שהכתיבה יפה ושבהחלט יש פה הרבה מטאפורות וסמליות.
אוקי, מסתבר שאי אפשר לקלוט מטאפורות שמנסים לעבור כביש בחיים.
אז המצמוצים, הם כמעט כמו שלט בטלוויזיה. והדיכאון הוא הערוץ. שאתה לא מתחבר אליו אתה פשוט מזפזפ.
והדמעות, לפי אלין הדמעות הן הדרך לפרוק ולפעמים לצאת מדכאון. אהבתי.
כתיבה טובה :)
יש כאן בעיות עם הכתיבה ועם התוכן, אני אשתדל לעבור על הכול. אני לא אעבור על הכתיבה אבל יש מקומות שצריך נקודה אבל יש פסיק.
בנוגע לתוכן, מיהרת מדי, העברת יותר מדי תוכן אבל רזה מדי, זה גורם לחשוב האם את בכלל יודעת מה כתבת? אני אשמח להסבר.
הבור מובן, היא כלואה. השתמשתי באותו הקונספט. היא לא יכולה לצאת, חבל שלא הרחבת יותר על הזיכרונות שאבדו, עדיף היה אם היית הופכת את זה לתוצר של זמן, אחרת השורה הזאת נראת כאילו היא נכתבה נטו כדי להעצים ולא כדי לספר באמת מה קורה שם.
הלאה, קערת זכוכית. קודם כל שמשה זו הזכוכית של חלון, אז זה לא מתאים כאן.
הדבר היחיד שעולה לי בנוגע לחפצים שנדבקים לשמשה זה או שהיא מרגישה מוקפת או שהיא מרגישה אבודה, אבל בשני המקרים זה לא מובן. אבל זה לא מובן מאליו וזה לא משתמע גם אם חושבים על זה, במיוחד כשהעצמים לא מזוהים.
לא הבנתי את היד שלה שמכניעה אותו ומצמידה אותה לדפנות הקערה, התכוונת שהיא זו שמחלישה את עצמה? כי אחר כך מתברר שמגיעות עוד מיליוני ידיים משום מקום, היא מרגישה שכולם נגדה?
הרוח והשיער… היא מאבדת את הכבוד ואת הזהות שלה? זה נראה לי הנחה סבירה, אבל זה לא מתאים לדיכאון, אלא אם זה דיכאון כל כך עמוק שהיא מאבדת שפיות.
לא הבנתי את התיאור "מצמוץ יקר." לא הצלחתי לחשוב איך המילה "יקר" קשורה.
הדמעות ממלאות את הקערה, עצב שמציף את כל המקום, ראיתי הרבה מתארים את זה ככה אז אני אניח שזה זה. הבעיה היא בתיאור עצמו, את כתבת שהדמעות מציפות את הקערה עד שהיא לא יכולה לנשום, אבל זאת קערה, זה פתוח… היא לא יודעת לשחות? היא טובעת? או שהיא בוכה בפראות כזו שהיא לא מצליחה לנשום? אני מבולבל.
עוד מצמוץ מחזיר אותה לאותה תמונה נוראה. אוקי, אז מכאן הקורא יצפה לשני דברים, או שנפגוש בתמונה שכבר ראינו או בתמונה שכבר היא ראתה. אבל למה זה לא נראה ככה? עם שמלה קרועה ודם הייתי יכול לקרוא בין השורות שהיא נאנסה, וזה היה יכול להיות סיום מעולה, במיוחד מתאים לקטע הלא מובן של הידיים בקערה (שלפתור מטאפורה מהסיפור באמצעות מטאפורה בסוף הסיפור זה מעלה את הסיפור לרמה אחרת כבר). אבל אני מניח שלא התכוונת לזה, כי היא עדיין קירחת, אז זה לא תיאור של המציאות (שהיא במקרה גם קירחת במציאות, ואז בעצם הקרחת היא לא מטאפורה) וגם לקחת ממנה את הנעליים שזה אחד לאחד אותו קונספט של השיער שנלקח ממנה (איבוד הכבוד והזהות).
לגבי הסיום אני מוכן להמר שההתמודדות הפנימית שלה באמצעות דמעות הפכה דברים לברורים יותר והיא רואה את האור. אבל זאת לא ההרגשה שנתת במשך הסיפור, זה בא בבום, וגם זה לא משתמע.
אני באמת אשמח אם תסבירי את המטפורות שלך.
הו גאד. אתה גאון.
תודה לך! אני מאוד מאוד מודה לך! זה מדהים שישבת וכתבת תגובה כה ארוכה ותיקנת אותי, תודה לך!
מסכימה עם אלין, אתה באמת גאון.
אבל אני אגיד לך מה, אני מעדיפה לא להסביר את המטאפורות שלי מפני שרציתי שהקוראים,בדיוק כמו שאתה עשית, יפרשו את הקטע לבד, לפי שאתם.
לקחתי ברצינות והפנמתי כל דבר ידבר שרשמת, תודה לך!
לפי דעתם*