לאן נעלמת?!

אני מסתכלת, מחייכת, מבינה.
רואה את העולם, מרגישה אותו בכל גופי,
את השמיים והארץ, את האור והחושך.
שוב מסתכלת, מבינה ומחייכת, אבל הפעם באופן שונה
אני מחייכת כי אני מבינה, ומבינה כי אני מסתכלת.
אני מסתכלת מעכשיו באופן שונה,
אני אוהבת את הטבע יותר מאי פעם,
הוא נהייה חלק ממני,
הוא מביט בי בחיוך,
מנסה להצחיק כשאני עצובה,
ומסביר לי כשאני לא מבינה.
אני מסתכלת ולא רואה כלום, מחייכת כדי לשמוח ,ולא מבינה,
אני כבר לא מרגישה כלום.
אני לא יכולה להבדיל בין חושך לאור, בין שמיים לארץ.
מה קרה לטבע?!
אני צועקת, מגששת באפלה, מנסה לחפש את דרכי החוצה.
אני מנסה בכל כוחי להבין אבל שום דבר לא עוזר.
הוא נעלם! הטבע נעלם!הוא לא יחזור עוד לעולם!