קללת אדמה – פרק 44

למה אני שונא צרפתים? זה פשוט. הם אומרים "אוטובוס" בדיוק כמו שאומרים בגרמנית – autobus, והם גם כותבים אותו הדבר, אבל לא, הם חייבים להגיד את זה בדרך הכי פלצנית שיש.
באוטובוס ללה מאן לא היה הרבה מה לעשות, אז הוצאתי כרגיל את הספר שלי, והתחלתי לקרוא, ממשיך את מסורת תולעת הספרים שלי.
"היי, תומאס." לחשה לי אמה.
"כן?" שאלתי.
"לוקאס נרדם." אמרה, והצביעה אל עבר לוקאס, שהראש שלו היה שעון על החלון. השיער הבלונדיני הארוך שלו כיסה את אחת מהעיניים, והעין השנייה הייתה עצומה. הפה שלו היה פתוח, ונשמעו נחירות.
"אני שם לב." אמרתי בחיוך.
"איך אני גורמת לדבר הזה להפסיק לנחור?!" היא שאלה.
"תנסי להטות את הראש שלו אחורה." הצעתי.
אמה שלחה יד כדי להטות את הראש של לוקאס.
הוא נענע את ראשו, ושוב הפיל אותו למטה.
"אני עוברת לידך." היא אמרה.
היא קמה ממקומה והתיישבה לידי.
"אז, על מה אתה קורא?" היא שאלה.
"סתם ספר." אמרתי.
"אז איך היד שלך?" היא שאלה, ותפסה לי ביד ימין.
הרגשתי כאב כל כך חד עד שקפצתי במקום.
"טוב, זה בסדר." היא אמרה ושיחררה את היד שלה.
"אז, תומאס." היא אמרה לי, והביטה לי בעיניים.
"אז אמה." עניתי לה בחזרה.
"עדיין לא ענית לי על השאלה שלי." היא אמרה.
"מה?" שאלתי, צמרמורת רצה לי בעמוד השדרה, כיוון שכבר הבנתי לבד על מה היא מדברת.
"מה אתה מרגיש כלפיי?" היא שאלה.
ידעתי מיד באותו הרגע שברגע שאפתח את הפה שלי אני אתחיל לגמגם.
"למה את בכלל שואלת את השאלה הזו?" שאלתי, מופתע מזה שלא גמגמתי בכלל, כמו שבדרך כלל קורה לי כשאני מתבייש יותר מידי.
"כיוון שאני כל הזמן שמה לב שאתה מביט בי." היא אמרה.
"את חברה שלי, לא?" שאלתי.
"זה לא נראה ככה." היא אמרה. "אחרת, למה שתקנא בלוקאס?"
"כי-כי-כי-כי-כי-כי לא יודע." אמרתי בגמגום.
"אתה מגמגם." ציינה אמה.
"את מלחיצה אותי!" מחיתי.
הקול שלי גרם ללוקאס לפקוח עיניים.
"מה קרה כאן?" שאל, מביט בי ובאמה עם עיניו האפורות.
"הפסקת לנחור!" אמרה אמה. "זה היה נורא."
"כל כך נורא שעברת לשבת ליד תומאס?" שאל לוקאס, עם מבט נעלב.
"כן." היא אמרה בחיוך, והאוטובוס נעצר לחלוטין, ברגע שהיא סיימה להגות את המילה.