6 גוונים -1- טקס הסיום

התאומים אנה וברייאן הלכו על שפת המדרכה האפרפרה במחוז "שחן". שיערה הקרמלי של אנה התנופף בעדינה ברוח הקיצית והחמימה. הרחוב, לומת הימים האחרים בשנה, היה שקט ורגוע. אנשים לא התעצבנו על כך שהדרך חסומה בידי אנשים אחרים, הכביש הראשי לא היה מפוקק וצפירות המכוניות נעלמו מאוזניהם החיוורות של התאומים. שמש הקיץ הבהיקה את בנייני הכסף הגבוהים במיוחד.
"יום אחרון ללימודים, מה?" שאל השומר של ביה"ס כאשר נכנסו בשער הברזל אל תוך המדשאות הגדולות והירוקות. שבילים אפרפרים הובילו אל מדרגות שיש שזה עתה הוברקו, המובילות אל בניין לבן וגדול. פסלים זהובים של סמל הקהילה (משושה המתוחים בו אלכסונים היוצרים כמו מגן-דויד, בתוך עיגול) עמדו לצד שני צידי דלת האלון הפתוחה לרווחה המובילה אל תוך האולם הראשי של בית הספר, ההומה תלמידים נרגשים לטקס הסיום של שנת הלימודים. אנה וברייאן בחנו זה את זה.
"את נראת… די טוב." אמר ברייאן. הוא בחן את אנה מכף-רגל ועד ראש. רגליה נעלו סנדלים לבנות, היא לבשה חצאית לבנה שהגיעה עד ברכיה (לא צמודה במיוחד) וחולצה לבנה עם שרוולים קצרים המגיעה עד קצת מתחת לטבור. בעוד אחיה, לבש את הצבע השני של מחוזם, שחור.
"גם אתה נראה לא רע במיוחד." אמרה אנה וקלעה את שיערה הקרמלי לצמה ארוכה. עיניה העינבריות ברקו וחיוכה הגדול מרוח האודם האדום הבליט את נמשיה הבהירים והקטנים במיוחד.
אחיה כיפתר את כפתור הצווארון השחור בחולצתו, יישר את הג'ינס השחור, סידר את שיערו הקרמלי ונכנס לבית הספר בעודו קורא לה, "אל תחכי לי!"
אנה גילגלה עיניים ונכנסה לבית הספר אחריו.
"אנה!" היא הסתובבה והתבוננה במקס ולירה רצים אחריה. שיערה המתולתל והאדמוני של לירה קפץ מאחוריה בעוד עלתה במדרגות במרץ. ומקס… טוב, הוא ניסה להשיג את בת-זוגתו במעלה המדרגות. למרות שלירה היתה עם נעלי עקב שחורות וגבוהות, היא הייתה מהירה מאוד, בעוד שמקס, עלה באיטיות מתנשם ומתנשף בכבדות. הוא לבש חולצת טריקו לבנה וג'ינס שחור. שיערו הבלונדיני בתספורת הקוצים היה מרוח בהרבה ג'ל.
"הנה השחצנים ממחוז 'גחור'." החבורה של אנה שנאה הכי את החבורה ששלטה בבית-הספר, החבורה שמגיעה מהמחוז הכי "שווה" מכיוון שהממשלה גרה במחוז הזה, מחוז גחור. הם לבשו בגדים אפורים ונוצצים ואיפור נמרח על פרצופיהם.
"תקוו שלא תישארו כיתה השנה…" אמרה ג'ו, מנהיגת החבורה הזו.
"או… תודה רבה לך, ג'ו. תגידי… את בטוחה שאת לא צריכה לאחל זאת לעצמך? או שאת מתכוונת להשתמש בקלף 'אני גרה במחוז גחור, אני הכי שווה'?" לעגה לה לירה.
"זה אל היה טוב במיוחד." מילמלה אנה באוזנה של לירה.
"שניכנס?" שאל מקס ושלושתם נכנסו אל תוך מבואת בית-הספר ופנו שמאלה אל האולם הגדול, הטקס עומד להתחיל.

לאחר טקס הסיום, פנתה אנה הביתה ללא אחיה כמובן. היא לא ממש נעלבה כי ידעה שהוא מתכוון להציע לג'סמין קרויף להיות חברה שלו, אז פשוט פנתה אל ביתה. הרחוב היה שקט וידיה הזיעו מכיוון שלא יכלה עוד להחזיק את המגילה הצהבהבה שבתוכה נמצא מה תהיה כל שנות חייה, איפה תגור ועוד. המגילה נקשרה בסרט שחור (מן הסתם). שיערה הקרמלי נדבק למצחה בגלל החום. אף ענן לא נראה בסביבה והשמש עמדה באמצע השמיים. צמידי הזהב של אנה קירקשו שמחתה זיעה ממצחה.
"אנה!" קול נשי ולא מוכר קרא לה. אנה הסתכלה הנה והנה אך הרחוב היה ריק. "אנה!" אנה הבינה שהקול בוקע מתוך סמטת פחי-הזבל שהיתה לידה. בסמטה עמדה מישהח בשנות הארבעים לחייה, שיערה בלונדיני, כמעט לבן, וקווצת השיער הכסופה העבה שהיתה בשיערה נקלעה לצמה שצנחה על גבה הצנום. היא לבשה שמלת מיני כחולה כהה וידיה התעטפו בכפפות לבנות.
"מי את?" שאלה אנה.
"שמי הוא ליאה, ליאה מסון."
"אוקי… איך את מכירה אותי?" שאלה אותה אנה ונכנסה לסמטה.
"אני מכירה את כל צאצאיי מחוז שא"ל." אמרה ליאה.
"מחוז שא"ל? בטח יש לך טעות, הוא נחרב לפני יותר מחמישים שנה."
"כן.. אני יודעת… אבל הוא עדיין חי וקיים. אני ניצולה של ההתקוממות, וכך גם אמך."
"אמי? את בטוח טועה." אמרה אנה והתרחקה מהאישה. ליאה תפסה בידה של אנה.
"תבטחי בי אנה, בואי איתי."
"ואם את מהממשלה?"
"אני נראת כמו אחת מהממשלה? תסתכלי עליי טוב אנה." אנה בחנה את ליאה והבחינה בהרבהצלקות ורודות ולבנות שהיו על ידה. הכפפות ניסו להסתיר זאת. "אם אמך בטחה בי, תבטחי בי גם את!"
"אני מצטערת." אמרה אנה ויצאה בריצה מהסמטה.
"בואי הנה!" צעקה ליאה ותפסה את ליאה, היא מחצה אותה בין ידיה בעוד הנערה מנסה להיאבק ולקרוא לעזרה.
"הצילו! הצילו! חוטפים אותי!" קראה אנה עד שגרונה כאב.
בום!
ירייה נשמעה וכדור פגע בבטנה של אנה, מה שהשתיק אותה.
"תודה ג'ק, אבל אמרתי לך לבוא רק אם אצעק לך!" זעפה ליאה באיש בשנות העשרים לחייו. שיערו השחור כבר הלבין בצדדים, ככה זה במחוז שא"ל, מזקנים במהירות, אך כמעט ולא מתים במהירות.
"היו פה שוטרים. יש לך מזל שהם לא הבחינו בירייה, עכשיו בואי! ניקח אותה איתנו!"