מראה מראה – מלכה מלכה

היא עמדה בקרחת יער ירוקה וצוננת שאור הדמדומים האיר מעליה.
היא היתה לבושה בשמלה שחורה הדוקה עם עיטורים אדומים מפותלים ושיערה האדמוני היה אסוף לתסרוקת גבוהה והדוקה. שפתיה היו מרוחות באודם אדום-דובדבן שהבליט את עיניה הכחולות והיפות.
"מראה מראה שעל הקיר." אמרה בנחישות. כך אמרה לה האורקל לומר, כדי שהנבואה תתממש.
מראה גדולה ורחבה, במסגרת זהב משובצת אבני חן אדומות הופיעה בהבזק אור מולה.
"מראה מראה שעל הקיר, עכשיו תשאל." קול נשמע, הוא לחש.
"מראה מראה, גלי לי את הנבואה." היא אמרה.
"רק למלכות עם סמל הדרקון תתגלה הנבואה." אמרה המראה.
המכלה הורידה את צמיד הזהב העבה וכתם לידה ורדרד בצורת להבה נגלה לעיני המראה.
"מראה מראה, גלי לי את הנבואה." חזרה על דבריה המלכה והחזירה את הצמיד למקומו.
"אחוד לך חידה שעליה תעני בכנות רבה." אמרה המראה והמלכה הינהנה.
"והנה החידה: מלכה מלכה שעל הקיר, מיהי היפה בנשים מכל הממלכה?" חדה לה המראה.
"אינני יודעת." אמרה המלכה.
"הרי את המלכה, את אמורה להכיר את כל נתינייך, מיהי היפה בממלכה?" שאלה המראה.
המלכה חשבה.
"מראה מראה שעל הקיר, הראי לי נא את המיוחדות שבעיר." פקדה המלכה על המראה.
תמונתה של המלכה הוחלפה בתמונתה של נערה לבושה בשמלה כחולה, מרחפת במרום הכחול עם כנפי הזהב הגדולות שלה. שיערה השחור גלש על כתפיה והוא התנופף ברוח העזה. עיניה החומות ברקו ושפתיה האדמדמות חייכו חיוך רחב.
"מראה מראה, זוהי המיוחדת היחידה בממלכה?" שאלה המלכה.
"הזמן אוזל, שעון החול מתרוקן, בחרי נא מהר." אמרה המראה.
'חשבי, ארניה, חשבי.' פקדה על עצמה המלכה ארניה. היא הסתכלה שוב על הנערה.
'היא באמת יפה.' חשבה לעצמה.
"מלכה מלכה שעל הקיר, מיהי היפה בנשים?" שאלה המראה. הזמן נגמר. אם לא תענה בכנות, מות תמות. אך אם תענה בכנות, תאבד היא את כבודה הרב.
"קדימה מלכתי, הנבואה הולכת ונגמרת. מיהי היפה בכל הנשים?" שאלה שוב המראה.
ארניה נשכה את שפתיה.
היא ניגבה זיעה קרה ממצחה ושיחקה בצמיד ידה הזהוב.
"מראה מראה שעל הקיר, תשובה לי יש בשבילך חידתך." אמרה המלכה ודאגה נשמעה בקולה.
"אמרי לי נא מלכתי, מי היא היפה בין כל הנשים?" שאלה המראה.
"אני היא היפה מכל הנשים בממלכה." אמרה המלכה.
טיפשה היתה המלכה, כי רצתה לשמור על כבודה.
ידעה היא שהנערה בעלת הכנפיים הזהובות יפה ממנה, אך לא הכירה בזאת. רצתה היא להיות היפה בנשים, אך העונש על שקר לנבואה, היה מר.
בגופה של המלכה התפשט חום עז והגיע ללבה, החום הקפיא את גופה ואת ליבה עד שנדם לחלוטין, והיא מתה.
"מלכה מלכה שעל הקיר, מיהי היפה בנשים?" שאלה המראה והנערה בעלת הכנפיים הזהובות הופיעה למול המראה.
"ברכותיי, למלכתי החדשה!" אמרה המראה וסימנה את הנערה בכתם הלהבה.
"מהו שמך?" שאלה המראה.
"שלגיה." ענתה.

חלפו שנים ונתיני העם אהבו את שלגיה אהבה עזה. לא היתה מלכה יותר נהדרת ממנה.
והנה הגיע היום ממנו חששה, יום הנבואה.
התלבשה שלגיה בבגדים זהים לבגדים שבה פגשה את המראה. שמלה כחולה.
היא הגיעה אל קרחת היער והמראה נגלתה לפניה.
"מלכה מלכה שעל הקיר, מיהי היפה בנשים?" שאלה המראה.
ושלגיה כמובן, התלבטה. לא ידעה היא מה להגיד, היא נפלה בהתלבטותה של המלכה ארניה לפניה. לשלגיה היה כבוד רב, ואם תגיד שנערה אחרת יפה ממנה, תאבד אותו.
"אני היא היפה מכל הנשים!" אמרה שלגיה וקרה לה מה שקרה לארניה המלכה.
"אוי, יקירותיי! מתי תבינו, שהכוח הוא לא ביופי אלא בידע ובאופי."
נעמדה נערה חדשה למול המראה,
האם תהיה היא מלכה הגונה?