כליס שבע: בסוף האגדה, מחכים החיים

לפרק הראשון
הראשונה תמיד היא שכואבת, אבל בבוקר ההוא הנשימה הראשונה באה בקלות. זה היה, בניגוד לשאר הבקרים, בוקר חדש. לא כמו סינדרלה, שקמה בבוקר אחרי והייתה שוב פעם לכלוכית, כליס קמה במיטה מפוארת, בחדר זר, לובשת כתנת עשויה בד מזרחי רקומה בדוגמאות של עצים, סוסים ומעיינות.
בבית הזה, החדש, לאוויר היה קצב אחר. הכל היה גדול יותר, מואר יותר. שפע של יופי נכנס מבעד לחלונות. בחלון הייתה חצר נרחבת עם שביל שאפשר לטייל בו, מסוכך בינות לעצים. הרוח הגיעה חופשית מן השדות.
כאילו לשמע צליל הדלת הנפתחת, ברגע שכליס יצאה מן החדר, הופיעה אישה מבוגרת. אישה גבוהה, שערה שחור ואסוף תחת מטפחת. תווי פניה רגועים וביתיים. רגליה מוצקות ומלאות, כמו כן ידיה. עיניה סיפרו שאופיה נוח, אך היא לא נוהגת לחייך.
"כליס טהר, איך עבר עלייך הליל?" שאלה האישה.
"ישנתי כמו שלא ישנתי בחיים. זה הארמון של לורד גא-קו?"
"אין ארמון ואין לורד, חמודה. זהו משק הבית של אדון דוליטל. אני אם-הבית, ברוכה. אבל מותק, בואי נחליף את כתנת הליל בבגדי יום. שנחליף? בואי איתי."
והן חזרו אל החדר, שם היה ארון עמוס בשמלות רקומות, חלוקיות למדיי, ובסרטים עדינים שאפשר לקשור סביב המותן או סביב היד, כמו שעושות הנשים היפות בתונג הקיסרית. וארון אחר לכובעים – כובעים מכל סוג: קטנים ואלגנטיים, קיציים ורחבים, עם נוצה, עם פירות… ברוכה בחנה את כליס בזמן שהלבישה אותה. כליס נקרעה בין הפליאה נוכח ים הצבעים והצורות שנגלה בארונות, לבין המבוכה והבלבול. וברוכה העירה: "את כל כך רזה… מה את אוכלת, גרעינים?" "אבל לפחות המתניים ברוחב מספק, כשתצטרכי להוציא ילדים…" דרך המראה, כליס ראתה איך היא מולבשת בשמלה ארגמן-טורקיז מחוט דרומי ונקשרת בסרטים ראוותניים. איך השיער שלה, הגס והגולמי, נאבק על חייו מול מברשת. "ההזנחה, הוא בוכה…" ביכתה ברוכה. אז התייאשה וזרקה על כליס כובע ופתרה את בעיית השיער זמנית. ואז נשאר רק זוג-
"-נעליים" לחשה כליס. הפלא יקר המציאות. כליס, כמו יתר העניים, הלכה יחפה כל ימיה, מחוברת לכביש, לעשב ולחול. מפולשת בלכלוך. חלק ממנו. והנה – מסודרים בתצוגה מסוגננת, כל זוג במדף פרטי ובגבהים שונים לאורך הקיר – נעליים. הרף שמגביה אדם ממשנהו. ברוכה בחרה לכבודה זוג סנדלים עם סוליה חומה מוגבהת ורצועות ורודות עדינות. בחרדת קודש, ברוכה כרעה ברך, וכליס הרימה את הרגל, והסנדל הושחל, ולכמה נשימות נשאר על הרגל ושתיהן בהו ביראה. "התאמה מושלמת." אמרה ברוכה בסוף.
ואז היה רגע ריק, וכליס ניצלה אותו כדי לשאול, "של מי כל הבגדים האלה."
"הם שייכים לאדון דוליטל."
"הוא לובש אותם?!"
"למה שילבש שמלות? הם חלק ממשק הבית, כמו הקירות והרהיטים." אמרה ברוכה, וכבר החלה מובילה את כליס הלאה, החוצה מן החדר, אל המסדרון.
"למי שייך החדר, אם כך? בטח לאדון דוליטל, תאמרי." ענתה כליס לעצמה.
"בוודאי." אמרה ברוכה. מבטאה היה אצילי וגם ארצי מאוד. כשהלכה אחרי ברוכה אל היעד הבא, יהיה אשר יהיה, ייחודו של הבית שבה את כליס. כבר מבפנים, כליס ראתה שהוא לא בנוי לפי המסורת התונגית, הסימטרית והמרווחת, בעלת העיטורים המחודדים, הגגות המשופעים, רצפות העץ והחומרים החסכוניים. הבית היה עשוי לבנים, מבפנים הקירות כוסו בטאפט, החלונות היו מרווחים וגדולים והשקיפו אל הגן (מחלקם נשקפו האגם הקטן או השדות שסביב, או היער), והתקרה נתמכה ע"י עמודי עץ כהים. היו הרבה מסדרונות שנגמרו בסוף סתום, ומרפסות שפנו כלפי חלל פנימי, וקיר שפתאום הסתיים במעקה והיה אפשר להשקיף אל הקומה מתחת. הרבה חדרי ביניים בהם כורסאות עתיקות וספריות. מעברים חופפים שהובילו פעמיים מנקודה א' לנקודה ב', פסלים של נשים עירומות, עורן שיש חיוור. גם מפלצות. חדרים נעולים, אור יום מציץ מתוך חרך המפתח…
"איפה גא-קו?" שאלה כליס. רעד בקולה. בסנדלים הזרים לה, היא התקשתה להדביק את רגליה המיומנות, העבות של ברוכה. הן חלפו דרך מסדרון עץ שנוסף לבניין בשלב מאוחר יותר, דופנו האחת הייתה כולה חלונות, וממנה נשקפו הדלת הראשית, שביל הכניסה והמזרקה המפוארת.
"את צריכה להבין שאדון דוליטל בא והולך. תראי, הנה החנות." היא הורתה על בניין גדול מעבר למדשאה, בקצה תחום הגן, צידו האחורי פונה אל הבית וצידו הקדמי פונה אל דרך העפר שהובילה אל העיר קסטריי, ואל השדות.
"החנות?"
"בוודאי. במה חשבת שעוסק אדון דוליטל, אם לא במכירת קסמים?" ופתאום כל העניין נהיה זר לה.
"למה אני כאן?" שאלה כליס.
"איזו מין שאלה מטופשת. להיות כאן, זה התפקיד שלך."
"התפקיד שלי?! מי בדיוק את חושבת שאני?"
"מי שאת בדיוק. את עלמה צעירה, ביישנית ומבולבלת, חולמנית ופשוטה, עם לב טוב ושפתיים יפות. ויש לך זוג עיניים שישבור את הקללה."
הקללה של מי? של גא-קו? גבר כמוהו חייב להיות שרוי תחת איזו קללה… הדבר שעשע את כליס. "הכרתי פעם איש שהתעוור מהמחשבות שלו עצמו. זה הולך להסתיים בטעות." אמרה כליס.
ברוכה עצרה רגע והסתובבה אחורה לבחון את פניה של כליס. אבל כליס חייכה. "את בוודאי מורעבת." אמרה ברוכה.
"לימדו אותי אף פעם לא לסרב לאוכל ולהצעות של זרים ברחוב." אמרה כליס.
"בוודאי, חמודה." אמרה ברוכה.

**נספח אנתרופולוגי: קצת על התרבויות בעולם התונגי. (נא להרכיב משקפי למדנות!)
תרבות היא בעיני המתבונן. מה שמחשיב אחד להיות "התרבות ה… אנגלית נגיד", הוא לא בדיוק מה שיחשיב בנאדם אחר להיות אותה תרבות. ואין פה גם גבולות ברורים. איך למשל אפשר להפריד בין התרבות האנגלית לתרבות הלונדונית? או בין התרבות האנגלית של היום לבין התרבות האנגלית של העשור הקודם? או בין התרבות האנגלית כפי שמקיימת אותה כלל האוכלוסייה, לבין התרבות האנגלית כפי שמקיים אותה אדם בודד? ככל שחושבים על כך לעומק, ההגדרות והגבולות נראים חלשים ומגוכחים ושגויים יותר ויותר… ובסוף עוד עלולים להגיע למסקנה שתרבות אינה קיימת כלל – קיימים רק האנשים שיוצרים אותה, שעושים אותה, שהווים אותה. למסקנה שתרבות אינה קיימת בפועל, אלא רק בתור תווית שאדם עושה בראש שלו עצמו, והיא עוזרת לו להתמצא בתוך ריבוי הפרטים המטורף שנקרא עולמנו.
בואו לא ניסחף למקומות פילוסופיים… נדבר על התרבות בעולם התונגי (העולם התונגי = העולם בו כליס חיה, בו כל בני האדם מוגנים ע"י הקיסר שבתונג).
למרות שתרבות אינה אלא הרבה אנשים שמתנהגים כל אחד על פי דרכו שלו, בעולם התונגי ניתן להצביע על שלושה מוקדים תרבותיים, ואולי עוד אחד בהתהוות.
התרבות התונגית – שגרעינה בתונג הקיסרית, היא תרבות של איזון ושל רוח. אנשיה חרוצים ובעלי תחושת שליחות. באמנות התונגית יש יופי פשוט וסגפני. האופנה התונגית מרבה שימוש בבדים יקרים ומבריקים מעט, רקומים במלאכת יד. התונגים מדברים, באופן כללי, ישר ולעניין, בלי גינונים מיותרים. למרות שלתונגים יש נטייה לפורמליזציה ולנוקשות, הם נודעים גם ביכולת ההסתגלות שלהם, ופתרון הבעיות אד-הוק, לפי מצב הנתונים בשטח ולא לפי חוקים מוגדרים מראש. השילוב בין נוקשות לגמישות, בין פשטות לבין יופי, והשאיפה לחכמה ולהרמוניה, הם אולי שאיפשרו להם לכבוש את כל ארצות האנשים ולהגן עליהן מבפנים ומבחוץ.
בכדי לא להכביר במילים, אציין רק את שמותיהם של שני המוקדים הנוספים. מוקד אחד הוא לסיגנתן, ארץ של אנשי מדון אימפולסיביים שאוהבים לריב ולחגוג. וגם תרבות ארצות האגם, תרבות שרודפת אחרי קדמה וידע, שמעדיפה את השימושיות על פני האסתטיקה. ארצות האגם הן הארצות היחידות בהן הקיסר מרשה שתתקיימנה מלחמות, והן מפוקחות ומתנהלות לפי חוקים נתונים מראש. בשל כך, קיימת "תיירות מלחמה" מיוחדת בארצות אלה.
זהו. אין צורך לזכור את כל זה. אם אצליח להתמיד בכתיבת הסיפור, נלמד להכיר את כל התרבויות הרבה יותר לעומק, וניתקל גם בתרבות הנוספת, החדשה. (אפשר להסיר את משקפי הלמדנות)

כשם שהבית היה מואר ומרווח, החנות הייתה חשוכה ודחוסה. ריח של טחב עמד באוויר. ארונות רמים וכהים, מאיימים, אצרו קסמים בתוכם. חנות הקסמים הייתה מקום דומם, גדול, שומם. הארונות היו מסומנים באותיות תונגיות רשמיות ומפוארות, שכנראה היוו מעין אינדקס. מתוך מבוך של ארונות, יצאה כליס אל חלל פתוח, שהיה כנראה מרכז החנות. ג'נטלמן ישב שם ועיין בכמה ניירות. אלומת אור עצובה בקעה מתוך חלון קטן בתקרה הגבוהה. החלל הזה היה כמו קרחת ביער של ארונות. שטיח גדול, עגול, בצבעים של זהב ובורדו וחלודת הנחושת, כיסה את הפרקט, ועליו סודרו בצורה מעגלית כורסאות, כיסאות ושולחנות. זו הייתה פינת למידה ועיון. הג'נטלמן דפדף במסמך שקרא, לא טורח להציץ בכליס.
אדום כמו תות, בוהק כמו קריסטל, יצור הופיע באחד המעברים, רץ כלפיה על ארבע, עיניו זועפות ושוחרות מדון. הוא לא דמה לאף חיה, אם כי הזכיר לכליס את היצורים המשונים שראתה אז, במקום האחר: אספקלריה וקמץ. הזיכרון לקח אותה למקום אחר. היצור קפץ, פעלתני וזועם, מטפס על עמוד, נוחת על מנורה, מלפף את הזנב הארוך סביבה ואז צונח מטה, תלוי באמצעות הזנב, מתנדנד כמו מטוטלת. ראשו הגיע קרוב לראשה של כליס. מקרוב הוא נראה בוער מבפנים, באלפי ניצוצות של שמש.
"אני לא רואה את עצמי משתקף בתוכך." הפטיר פתאום בזעף.
"אבחנה מעניינת" אמרה כליס.
"אין לך מקום בחנות הזאת, בת-רפש. קבצנית. הסתלקי!"
גא-קו דוליטל אמר, "אני רואה שפגשת את כסף, כליס." הוא בא, כמו תמיד, בהפתעה. שרביב של חיוך על שפתיו, אומר שהוא יודע משהו שאתם לא יודעים. היום לבש גלימה סגולה של קוסמים, ושערו, שהיה בלונדיני אתמול, היום היה שחור ומיסתורי.
"גא-קו" קפצה כליס.
"כסף הוא המחשב שלנו."
"מודה באשמה." אמר היצור, והמריא פתאום גבוה, מתעופף במעגליות. מופרע. "תסניף אותה בעצמך דולי, יש לה ריח של שיממון – לא – ריח של שיממון שממתי! היא ענייה כמו תחת, כמו דלי. הרחתי אותה וזה הרג אותי, דולי, הרג אותי!"
"מזל שלא היית חי מלכתחילה, אחרת הייתה לנו ממש טרגדיה ביתית." אמר דולי. ולכליס אמר, "את נראית טוב היום. אני שמח שבאת. עוד מעט נשב ונדבר על דברים. אבל לפני כן, אני חייב לשלם מס שפתיים לאדון שבא מרחוק כדי לראות אותי." וכאילו חיכה רק לסימן הזה כדי להרים את ראשו מהניירת, קם פתאום הג'נטלמן ממקומו. מקריח, לבוש בהידור, כרס, מונוקל, שיער לבן, מקל הליכה.
"פיניאס! איך עברה עליך הדרך?" קרא דולי.
"הו, אל תשאל, דולי. אל תשאל. הו, אבל כשהגעתי סוף סוף, הנערה עם התלתלים… איפה מצאת אותה? פלא ותענוג!"
…כסף שוב פעם בא אל כליס, מגשש בזהירות, מרחרח. "אז הוא הביא אותך לעבוד? את מבינה בכלל משהו בקסמים? את בכלל יודעת מהי 'נקודת שיווי משקל', מהו 'חוק שימור האירוניה'?"
"לא נראה לי."
"אני יודע שלא! אני פאקינג מחשב. אני יכול לקרוא את הדברים האלה בקבצים שלך. אבל אני חייב להגיד, שאת תעלומה לא פחות גדולה מ-
ביפס! צריכים אותי בקופה." ואז הוא כמו נשאב דרך החלל אל חלק אחר בחנות, שהוסתר כרגע מאחורי סבך הארונות הכבדים. שם הקופה, הבינה כליס. נדמה שהחלק ההוא היה מואר יותר. וחי יותר.
השיחה בין דולי לבין פיניאס נעה בעצלתיים, בדיבורים גדולים, בפרץ צחוק רועם של פיניאס כשסיפר סיפור. מוכנית, כליס הסתובבה ופנתה אל הארון, כאילו הוא איש שיח. על המדפים היו קסמים – דוממים ומשעממים. היא זכרה שראתה פעם קסם, בדוכן של מוכר הדגים. כל האנשים שהכירה הסכימו שקסמים הם דבר משעמם. השיחה נעה במעגלים יותר ויותר קטנים. הקולות נהיו חרישיים יותר. כליס ראתה איך ביד אמן, גא-קו מנווט את השיחה לכיוון סגירת העסקה. בסוף הם לחצו ידיים. אז הגיעה אישה צעירה מתולתלת ורזה, שיערה שחור ועורה חיוור, משקפיה ינשופיים. גופה דקיק מתחת לשמלה שחורה. "הו, עליה דיברתי!" קרא פיניאס. "מדהימה! אין דברים כאלה!"
הצעירה אמרה לדולי שצריכים אותו בקופה. אז דולי הבטיח לפיניאס שיחזור אליו, לפני שהוא "נעלם כמו תמיד", ציטוט של דברי פיניאס, ואז פתאום דולי נופף לכליס. "מצטער שנתתי לך להמתין. אני יודע כמה זה מתסכל. תרצי לבוא איתנו?"
"בטח." אמרה כליס. הצעירה המתולתלת זיכתה אותה במבט קר ואדיש, ואז התחילה לברבר בפני דולי על הבלגן במחלקת ילדים. דולי הנהן, אבל אז קטע אותה, ואמר לכליס: "אולי מוטב שתשהי כאן קצת זמן, מה את אומרת?"
"כאן? איפה? למה?"
"אחרי הדברים שקרו אתמול, מחפשים אותך אנשים. זה עניין של כמה ימים, עד שיוכרע לכאן או לכאן. תוכלי לדור בינתיים בחדר שישנת בו הלילה, ואם תרצי, גם לעבוד קצת בחנות." כליס צעדה מצידו האחד, והמתולתלת מצידו האחר של דולי. לאחר הדברים, משהו השתנה במתולתלת. זה לא ניכר לא בצעדיה ולא בזוית גופה, אבל כליס ידעה שכעת היא קשובה. היא חשה מוזר, כאילו כל מה שקרה אמש עם גא-קו היה חלום נשכח. כאילו לא דיבר אליה כמו שדיבר, כאילו לא ראתה אותו מת. היא חשה ריחוק מוזר בהתנהגות שלו, ונוסף לכך נוכחותה של המתולתלת הייתה כמו חיץ נוסף בינם.
"אמא וטוקו בודאי מודאגים." אמרה כליס. "ויש לי עבודה, אני חייבת להגיע לקסטריי, אחרת יפטרו אותי. לעזאזל, הייתי אמורה כבר לעבוד בשעה הזאת!"
"את פוטרת מהעבודה ברגע שחתמת על החוזה עם ברן ואדולף. לגבי אימך ואחיך, עדיף להם בינתיים שתישארי כאן, במקום בו את מוגנת." ואז הם יצאו מתוך המעברים הצרים אל חלל מרווח נוסף, מואר ושוקק חיים. היו שם דלפק הקופה מסכים גדולים על הקירות שעליהם התרוצצו פרסומות זוהרות, דלת הכניסה, תצוגות של קסמים-לדוגמא. מאחורי הדלפק עמדה אישה צעירה לבושה ברדס בצבע כחול עמוק. עורה היה כהה ופניה מוחשכות תחת הברדס. מול הדלפק עמד איש – לקוח – ומעליהם כסף השתולל בפראות. הבזקים של צבע אדום עז. סה"כ היו בחנות כחמישה לקוחות, מעיינים בתצוגות, מבטים במסכים, מתייעצים במוכרות. ברגע שדולי נגלה לעיניהם (ואולי אפילו רגע לפני כן), חצי מהנוכחים הסתובבו לקראתו וקראו לו: "דולי!" "דולי" "אדון דוליטל". הוא חייך אל כולם, נופף לשלום וסימן בידו שהוא כבר יתפנה. בידו השנייה הוא תפס את ידה של כליס והוביל אותה אל דלת הכניסה. "אני רוצה להראות לך משהו" הוא אמר.
"רגע, דולי" אמרה המתולתלת שריצרצה אחריהם. "אתה חייב לבוא לקופה…" בקופה, האישה תחת הברדס… נדמה שהיא חייכה אל כליס. דולי הוביל אותה אל החוץ.
אור היום הבוהק, הלם של חום קיץ הכה בפניהם. כל קולות החנות היו כעת הד עמום שבקע מתוך הדלת. מבחוץ, הבניין של החנות היה אפור ופשוט, בראשו נתלה שלט גדול: "קסם ופלא: קסטריי".
כשגא-קו דיבר, היה שוב משהו מאוד אישי בנימה שלו. אבל הסתננה לשם, כך כליס הרגישה, אירוניה דקה. וקו אחד של כאב. "שורה שפעם קראתי: 'פתח דלתותיך, אדם, לרווחה. אם ברצונך להרחיק ת'קהל, פתח גם את החלונות!' היום אני מצטער שקראתי אותה. מילים וקסמים, הם אף פעם לא פותרים בעיות. תראי אותם."
השדות נגלו לעיניה, פתוחים. שניהם עמדו על שביל החצץ שהמשיך מזרחה אל תוך יער אורנים, ומערבה אל פאתי העיר. הבתים הראשונים היו ממש קרובים. ואז פתאום היא ראתה אותם: בשיחים שבצד הדרך. חליפות שחורות. מתחבאים בצל, מזיעים בשמש – סוכנים פדרליים. כמו קן נחשים שמתגלה פתאום מתחת לרגליים – בעשרות ובמאות.