הקרב על טלריסיום – פרק 2
ראיתי שאין הרבה מענה לסיפורים ארוכים או בהמשכים… אני אוהבת אתגרים.
אני אשמח לכל ביקורת למי שיש לו כוח לקרוא.
___________________________________
ראיתי כיתות נוספות נוחתות לקרקע.
ראיתי חלקי גופות נמרחים על הסלעים.
ראיתי את חברי היחידה צוחקים אחד עם השני על כך שהם חיים.
ראיתי כמה נשאר מאיתנו. רק חצי מאיתנו הגיעו שלמים לכוכב..
האם להישאר אטומה כמו שאר האנשים? אולי לנער אותם היטב שיכבדו את השאר?
ידעתי שאני לא אתרום כלום אלא רק לספוג את ההתנהגות שלהם. הם מסתירים את הכאב מאחורי האגו.
"לזוז אריות" צעק המפקד.
לא היה זמן לאסוף את הגוויות לקבורה נאותה. היינו חייבים לזוז לפני שהכוכב הזה יהיה הקבר של כולנו.
אספנו את הציוד שלא נפגע מהנחיתה אלא רק התלכלך מהדם האדום והירוק.
הסתדרנו וצעדנו בשני טורים במרחקים קצרים אחד מהשני. המאסף מסתכל כל הזמן אחורה.
היינו דרוכים לכל תזוזה שלא תהיה. הנצרה משוחררת והנשק בהיכון.
הכיתות האחרות שמרו מרחק זו מזו. כל אחת ניווטה בדרך שלה ומידי פעם ראינו אותם מגיחים מעבר לסלע מרוחק.
אנחנו לא לבד.
אבל נשאר כל כך מעט מאיתנו.
הקסדה חזרה לראשי למורת רוחי. היא הגבירה את התחושות החיצוניות וסיננה בצורה אוטומטית את ההפרעות הלא נחוצות. עבורי היא הגבילה מאוד אבל הייתי חייבת להיות חלק מהמחלקה.
"תגידי, איך עשית את זה?" שאל אותי אחד החיילים.
"את מה?!" שיחקתי אותה תמימה למרות שידעתי שלא אוכל להתחמק מזה.
"את הפעלולים שלך באוויר. חיסלת מלא חרקים" אמר החייל שהיה טירון… בדיוק כמוני.
"מזל של מתחילים. אם זה יעלה לי לראש אז בטוח אמות" אמרתי תוך שאני כאילו משתפת אתו סוד.
הוא הנהן וראיתי איך גלגלי הראש שלו מסתובבים. הוא חושב שאני שומרת מידע לעצמי, שזה נכון אבל יגרום לו לעזוב אותי.
יופי, הוא בלע את הפיתיון ועזב אותי.
לא רציתי אף אחד בקרבתי.. גם ככה הקסדה הגבילה אותי.
לפחות הקסדה הסתירה את הפרצוף שלי שהקרין את מה שאני חושב על האנשים כאן. עכשיו, הקללה הזו הייתה לברכה.
טיפסנו על ההר הכי גבוה בחלק זה של הכוכב. כמה שיותר גבוה יותר טוב.
ברגע שנבצע את המשימה שלנו, לחרקים לא יהיה יכולת להכניע אותנו יותר.
חייבים להצליח להכניע אותם כאן כדי שכל המערכת תשוחרר.
זו נקודת המפתח.
ההתחלה של הניצחון.
כל כך נדיר למצוא נקודות שוברות שוויון והנה אחת כזו.
וזה הסיבה שאני כאן. להבטיח שהמשימה הזו תצליח.
הלכתי בין האחרונים בטור, זה נתן לי לראות לאן כולם מנווטים ולהעריך את סיכויי ההצלחה שלנו.
"מאיפה את?" שמעתי קול לידי.
הסתובבתי לראות את מי שדיבר לי.
פגשתי עיניים כחולות כמו הים וטבעתי בהן. בניגוד אלי, הוא תמיד היה פותח את מגן העיניים של הקסדה כל פעם.
כאילו היה צריך את האוויר לנשימה. הוא לא חיפש להסתתר כמוני אלא להיפתח.
כמה מוזר שאני רואה אותו באור כזה. זה אף פעם לא קרה לי.. איכשהו הוא חדר מבעד למסכה כאילו אני אוויר.
אני לא טיפשה, אני יודעת כמה מסוכן שיקרה לי דבר כזה. לא פחדתי שיקרה לי כי אף פעם לא הייתי מעוניינת וכנראה שידרתי את זה היטב. אף אחד לא העז לעשות עלי צעד כלשהו.
כנראה בגלל הפחד שלהם ממני אבל כאן אף אחד לא יודע עלי כלום. זה פותח חלון, חלון לאופציות שלא חשבתי שיש לי.
"סליחה, לא ידעתי שאת עסוקה" אמר והמשיך ללכת.
כנראה שבהיתי בו הרבה זמן. רגע, זה לא מה שאני רוצה… או שכן.
אני לא יודעת
"מה?" הצלחתי להגיד בקול רם מדי בעוד מוחי עדיין מחפש משפט מתאים יותר.
איזה מטומטמת אני, אני לא מאמינה שזה המילה היחידה שאני יכולה להוציא.
הנזק נעשה. אי אפשר להחזיר אחורה את השעון.
רגע, אני בכלל רוצה את החלון הזה או שלא.
על מה אני חושבת?! הוא רק שאל אותי מאיפה אני.
אני נחפזת מידי אבל זה לא שאכפת לי. הרי זה החלון הקטן שיש לי כאן, חלון שבו אני יכולה לרגע להיות מישהי אחרת.
כולם הסתובבו והסתכלו עלי כאילו זרקתי את המילה באוויר לכולם. אבל הוא פנה אלי בצורה אישית שאף אחד לא ישמע.
אני כל כך מטומטמת. אולי עדיף שאני פשוט אשתוק.
שמחתי שמגן הפנים סגור ואף אחד לא ראה את ההבעה שלי. התעלמתי מכולם והמשכתי ללכת. הרגשתי איך המבטים של כולם חורכים אותי מאחור.
צעדתי קדימה לקדמת הטור מאחורי שני חיילים והמפקד ושם הרגשתי רעידה.
זו הייתה רעידה לא טבעית שכמעט אינה מורגשת אבל הרגשתי אותה.
הקסדה שלי הגבילה אותי ולא יכולתי לקלוט מה מצב הסביבה.
פתחתי את מגן הפנים הרגשתי את הסכנה באוויר.
התחלתי לנוע מבלי לחשוב, החושים שלי צועקים ומתריעים.
ראיתי את מקור הרעידות מקדימה. המפקד בדיוק עומד להיכנס למארב שבו הכל יסתיים עבור המחלקה הזו.
שחררתי ניצרה מהרימון ונעתי קדימה, עוקפת את החיילים שנעו כל כך לאט. דחפתי אותם באגרסיביות שיזוזו מהדרך אל המפקד.
כשהגעתי אליו, משכתי אותו אחורה ואת הרימון השלכתי לכיוון הבור שהחל להיפער במרחק צעד ממנו.
המפקד המופתע איבד את שיווי משקלו ונפל על הגב. הוא הביט עלי באימה מכינה את הנשק למצב ירי כאילו אני הולכת לפגוע בו ואז הרימון התפוצץ, מרים עננת עפר מעלה.
הרגשתי את ההדף מאחורי יחד עם כמויות של סלעים ועפר פוגעים בי אך לא זזתי.
החיילים בתחילת הטור נשכבו על האדמה לתפוס מחסה ולא הבינו את הטעות שלהם. הם חייבים להתחמש ומהר!
חיפשתי את החרקים מסביבי וראיתי את ראשם מבצבץ מעבר למספר סלעים.
התחלתי לירות לכל ראש מבצבץ ופוגעת בסלעים עצמם כדי שהרסיסים ירחיקו במעט את החרקים עד שהחיילים יתכוננו.
אלו היו 'קפצנים'.
דמויי עכביש בעלי שמונה רגליים שנעות קדימה עם פה פעור ונוטף ארס וקופצים על המטרה הראשונה שהם רואים בלי להתחשב בסביבה ובלי מחשבות שניות.
לא יהיה זמן לחיילים להתארגן. זה עניין של שניות עד שיתחילו לקפוץ לכאן. אני פשוט הפתעתי אותם לפני שהם היו מוכנים לתקוף.
ההישרדות של האחרים הייתה חשובה, בכל מחיר.
אסור שהמשימה הזו תיכשל.
אני צריכה למשוך את הקפצנים אלי.
אני חייבת לעלות למעלה.
למשוך את תשומת ליבם של הקפצנים שיראו רק אותי ולא יקפצו על החיילים שנמצאים נמוך יותר
רצתי אל הסלעים והתחלתי לטפס.
זרקתי את הקסדה והרגשתי לשמחתי את הרוח מפזרת לי את השיער.
רובה הסער המסורבל והמגושם נתלה עלי ודפק על גופי. החלטתי להיפטר גם ממנו וזרקתי אותו הצידה.
שלפתי את האקדח שנועד לטווחים קצרים ביד אחת ובשנייה את סכין הלייזר המבוססת על חיתוך בחום.
עכשיו זה הזמן להיות קליל וגמיש.
פתחתי את רצועות האפוד והוא נשר מעלי כשאני ממשיכה להגביר את המהירות.
התאמתי את קצב הנשימות לקצב הריצה שלי בעוד אני משמשת כפיתיון חי לקפצנים.
נשארתי רק בחליפת קרב גמישה מוכנה לכל קפצן שיזנק.
והם זינקו.
בשניים הראשונים, האקדח טיפל ורק חמקתי הצידה. הבאים בתור היו הרבה יותר קרובים והסכין החלה לעבוד. מסירה גפה או שופכת מעיים. הכל הולך.
פיהם רטט בשקיקה כשחיפשו אותי, נוטף ארס סמיך ושקוף. השתמשתי בגמישות כדי לחמוק מפיהם כמו חתולה החומקת מהכשת נחש. הסתובבתי להם בין הרגליים וחותכת ודוקרת. עוקצת אותם כפי שהם מנסים לתפוס ולנשוך אותי. הם אמנם היו מהירים אך גופם הגדול היה מגושם לעומתי. הסכין חתכה בגאווה את ביטנם הרכה ולא משאירה להם כל סיכוי. דם סמיך וירוק ניגר עלי ונדבק אלי ואילץ אותי להחזיק חזק את הסכין כדי שלא תחליק.
אני לא יודעת בכמה פגעתי אבל נהייתי מומחית לזה. ידעתי איפה לחפש את החלק הפגיע והקטלני בגופם ולפגוע בו עד מוות. הם המשיכו להגיע, קופצים לריח המוות של חבריהם המתים. זינקתי כנגדם והתחלתי לדקור אותם עוד באוויר. הייתי בלתי מנוצחת. הייתי המוות שמסתובב בין רגליהם ומכה אותם.
הם לא יכלו להימלט ממני. הדם שלהם סימם אותי והכניס אותי לאקסטזת הרג חסרת מעצורים.
המשכתי להכותם מעבירה את סכיני בין ידי כדי להיות אפקטיבית. יד שמאל ויד ימין וכל הזמן מתחמקת מפיהם.
בלהט הקרב כשאני מוכנה למכה הבאה, נעצרתי למראה עיני המפקד כשסכיני צמוד לצוואר המפקד.
"עמדי נוח, חיילת!" אמר לי בהבעה חסרת רגש וחסרת פחד מסכיני שקרוב להרוג אותו.
תגובות (6)
וואו !!!!!!!!!!!! מתי הפרק הבא ?
תודה רבה!
כל שבוע אני מפרסמת פרק.
יש לך את זה!
קראתי עכשיו את שני הפרקים ואת ממש יודעת לכתוב.
ממש תודה.
(אני מסמיקה)
מסכים איתך
ממשיך מעולה! רק תיקון קטן- גלגלי הראש שלו מסתובבים (ולא "שלא")