ישר ואחרי

לרוץ.
לנקות את המחשבות.
להביט על העצים החולפים ביעף לצידי.
להרגיש את הדמעות החמות שמציפות את עניי וזולגות בתמימות על לחיי, משאירות שובל נוצץ אחריהן.
לרוץ יותר חזק.
לברוח ממנה.
מהדמות בברדס השחור.
העצים עכשיו ממש רצים כנגדי,
אני מעט מרחפת.
לברוח ממנה, מהדמות ההיא,
החשוכה בין הצללים. חובשת ברדס. ומכאיבה, כל כך מכאיבה.
הדמות שבה מוחבאים כל הדברים שאני הכי שונאת.
לצרוח חזק.
ולשמוע דממה.
לרוץ, לרחף כמעט.
לברוח, רק שלא תתפוס אותי.
שלא תתקרב אלי.
לראות את הדמות מתקרבת מולי, נועצת עניים כואבות, ולשנות מסלול.
אך הדמות כבר שם נשענת בנוחיות לגזע עץ עתיק, להביט סביבי, כל הדרכים חסומות מאותה דמות. כמעין עשרות כפילים של הדמות.
ליפול ברכות על הריצפה, להתקפל לתוך עצמי.
למשוך את הרגלים אל בית החזה ולהניח את ראשי על ברכיי.
להיכנס לתוך המרחב הקטן, הבטוח שלי. בין רגליי. החום ההודף אותי שם. הרגש מוכר, של בית.
להרים את ראשי ולראות אותה שם.
בודדה.
כל כך פגיעה הדמות, היא אחת.
יושבת לבדה, כמעט כמוני.
אני קמה רגל אחרי רגל וכך גם היא. אני לא מביטה בענייה אך רואה שרגליה מתאימות את צעדיי. אני מרימה את ראשי ובו בזמן גם היא.
מרימה את ידי, גם היא מרימה את שלה.
בוחנת באותו מבט שאני בוחנת אותה, אותי.
אני נוטלת את ידי, וכך גם היא.
אני מתקרבת ורוצה לגעת בה, לפגוע בה.
אני מתקרבת צעד אחרי צעד והיא איתי.
עד שאנחנו עומדות כל כך קרוב.
אני מושיטה יד אליה והיא מושיטה כנגדי. אך מגעה חלקלק כמגע זכוכית.
אני מושכת את ידי אחורה ומכה חזק בדמות.
קול נפץ נשמע, הזכוכית התנפצה.