המוות

לפעמים כשאני הולכת ברחוב אני חושבת לעצמי מה מרגישים כשמתים?
האם מרגישים משהו בכלל? מה קורה עם הנשמה שהתרוצצו בה כל כך הרבה מחשבות ותחושות.
מה קורה עם המוח שטרח שנים להשכיל. עוד לא אוכל לדבר ולכתוב. אפילו לחשוב לא אוכל. עוד לא תהיה ילדה כמוני. לא מתוך שוויצריות. לאף אחד אין תחליף. אין כלום. אולי מרגישים כאילו בחלום שלא יגמר לעולם? ואם כן, אז על מה החלום? אינני חושבת שכשמתים עוד זוכרים מה שקרה. יש כאלה שאומרים שיש גן עדן וגיהנום, אליסיום ושאול. ואי אפשר לדעת אם יש. בין אם יש ובין אם אין אף אחד לא יוכל להעיד על כך. מי שיודע כבר לא בעולם. איך אפשר כך לחיות בפחד, לדעת שיום אחד הכל יעלם. לא משפחה, לא חברים, לא אני. לא עוד אהבה, לא עוד שנאה, לא כעס עצב וחמלה. לא כלום! יש כאלה שמאמינים בגלגול נשמות. האם כשאני דורכת על נמלה אני דורכת על מישהו או מישהי שפעם היו להם רגשות ומחשבות? יש גם כאלה שטוענים שהחיים הם רק התחלה של הכל. שהחיים הם "דירה להשכיר". מקום שבו אנו רק מבלים מעט זמן ואז נפתחים למשהו הרבה יותר גדול.
החיים יכולים להסתיים בשנייה. צריך לספק את עצמך לא לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות כלום בטענה ש"במילא הכל יגמר בסוף". צריך לחיות את החיים במלואם.
כי חיים רק פעם אחת.