מוזה יקרה-לתחרות של לאהוב ספרים

התעוררתי בהתמתחות, משמיעה כמה קולות מצחיקים שלמזלי איש חוץ ממני לא שומע. העפתי מבט מהיר בשעון וראיתי שאני מאחרת לבית הספר, ולכן קפצתי מהמיטה במהירות והתארגנתי בכמה דקות בודדות.
השיעור הראשון היה מתמטיקה. ישבתי ליד שולחני, מעתיקה מהלוח כשלפתע היא עלתה מול עיניי. היא, המוזה היקרה, לחשה לי מילים רכות בעדינות באוזן.
המחשב בתיק, המחברת מולי, העיפרון בידי אבל התרגילים על הלוח. אצבעותי רועדות, המוזה מתחילה להתרחק ואני נכנעת ופותחת דף חדש במחברת המשובצות שלי, כותבת את מילותיה במהירות ומוותרת על המתמטיקה.
מוזה יקרה, את זיכית אותי בעונש של חמישים תרגילים מהיום למחר.
אוי, אחרי השיעור נעלמת ואני לא מסוגלת לכתוב עוד. למה לקחת את מילותי איתך?
זה שיעור תנ"ך עכשיו, המורה מקריא בהתלהבות את סיפורו של דוד מלך ישראל והכיתה מאזינה בדממת אלחוט, בידיעה שאי אפשר להבין אם לא לעקוב אחריו.
אבל אז, המוזה מתיישבת מאחורי, מכסה את אוזני ומניחה תמונה אל מול עיניי רוחי. "ציירי." היא אומרת, מכוונת את ראשי אל המחברת הפתוחה מולי.
אני מנסה להקשיב, באמת שכן! המורה, המוזה לוקחת את התמונה המדהימה שהיא נתנה לי, אני חייבת לצייר עכשיו.
מוזה יקרה, המורה מאוכזב ממני מאוד בגללך.
אחרי השיעור אני מנסה ומציירת, אבל כל קו נראה כה שגוי שאני לא יכולה לסבול את זה עוד. למה לקחת ממני את התמונה המושלמת, מוזה יקרה?
אני מגיעה הביתה לאחר יום הלימודים, מדליקה מוזיקה ונשכבת על המיטה שלי. אמא בבית, אני יודעת את זה, ואני לא אוהבת ששומעים אותי שרה.
אבל את, מוזה יקרה, שרה יחד עם המוזיקה. קולך מפתה כקולה של סירנה, ואני מרגישה שאני חייבת להצטרף. אני מתחילה לשיר יחד איתך, אמא שומעת הכל.
אחרי שאני יוצאת מהחדר, היא מברכת אותי וקוראת לי זמרת. אני מסמיקה, לא בתודה, במבוכה.
מוזה יקרה, לאן לקחת את הקול שלי אחרי שאמא הלכה לעבודה ונותרתי לבד בבית עם מוזיקה מתנגנת?
בערב, אני הולכת לישון. אני שוכבת בשקט על המיטה, מוזיקה שקטה מתנגנת ועוזרת לי להירדם, החדר חשוך ונעים.
אבל את, מוזה יקרה, מחליטה לבוא כעת. נותנת לי תמונות, צלילים, מילים ומה לא.
מוזה יקרה, אני עייפה.
את כל כך צבועה.
בואי כשאני זקוקה לך.