אני רק מציל חיים.

עוד יום שהדלת נפתחת. עוד יום שאני לובש את חלוק הרופאים, עם התג של השם. עוד יום שאפשר להריח בו את המוות מקרוב, לשמוע את ריצת הרופאים עם ההתנשמות שלהם.
עוד יום שרואים אנשים עצובים, בוכים וחסרי אונים. יום שבו רואים אנשים גוססים למוות מול ענינו, ואיננו יכולים לעשות משהו בנוגע לזה. עוד יום רגיל בשבילי.
הדוקטור במחלקת הקרדיולוגיה, החשוב ביותר הוא אני. אני הוא שיושבים על כתפיו עשרות אנשים, והוא חייב כל יום לסחוב אותם עד קו הסיום. ובדרך נשמטים לו אנשים מהידיים, והוא משאיר אותם באמצע הדרך.
אני נמצא בענף החשוב ביותר, (לפחות לדעתי) ברפואה. ענף העוסק במחלות לב וכלי דם.אני ביצעתי בחיי אלפי ניתוחים, רובם הצליחו, ולפעמיים הם נעצרו באמצע מסיבת המוות. היו פעמיים בהם הניתוח לא הצליח, אך המטופל הצליח לחיות למשך כמה זמן. עד שניסו את הניתוח שוב, או ניתוח אחר.
ולכל ניתוח תוצאה אחרת, לפעמיים יש תופעות לוואי שלא רוצים לדעת עליהם. מספיקה טעות אחת קטנה, גורם שלא חשבו עליו, והמטופל יכול לקות בשיתוק, או בדברים אחרים. אבל אולי להישאר בחיים. וזה המטרה שאני מציב לעצמי, להציל חיים.
הפעם היה הדבר ששינה את חיי לנצח, הדבר הכי שטותי שנמצא ברפואה, שנגמר באסון.
צינון, צינון קל של אישה בת 30 שנמצאת בהיריון. היא באה ללדת את התינוק שלה, אבל הצינון שינה הכול. וכולם חשבו שיהיה בסדר, העיקר אני חשבתי שיהיה בסדר, ורק האמנתי שאני צריך להוליד תינוק רגיל. לא תמיד עסקתי במקרי לב, לפעמיים התעסקתי במקרים שקשרו לדברים אחרים שלמדתי גם.
טוב, נחזור לסיפור. לאישה קראו הייזל, היא סמכה בי מאוד, שמועות עברו עליי בכל בתי החולים. והיא באה אליי כדי שאבצע ניתוח קיסרי פשוט. והיא הייתה ידידותית מאוד, דיברנו על דברים שוליים במהלך הטיפול בה, והיא תמיד חייכה אליי.
במהלך הלידה, אשר הייתה בהתחלה מוצלחת, וטובה, ואפילו מצויינת, לפתע דופק הלב של הייזל החל לרדת.
גם לחץ הדם שלה ירד.
היא התחילה להיחנק ולקום מההרדמה, כשעוד בטנה הייתה פתוחה. והיא הקיאה דם. הדבר היה נוראי, גם אם ראיתי דבר כזה אלפי פעמיים, עלתה בי בחילה.
הייתי חייב לעצור את הניתוח ולבצע החייאה. הצלחתי להוליד את התינוק לפני שנגרם לו כל נזק, והזעקתי צוות החייאה שיעזור לי להשאיר אותה בחיים. וזה לא הצליח.
היא מתה כאשר לא חשבנו על זה.
עד שגילנו שהיה לה חיידק מסוכן, מאוד נדיר, שהופיע כצינון להתחלה, אבל היה חזק מאוד. ולא בצעתי בה את הבדיקות שהייתי צריך לבצע ליתר ביטחון, לא ראיתי את התיק הרפואי שלה, לא שמתי לב לכלום. פשוט זלזלתי.
והמבט בעיניו של בעלה, שננעצו בי, עיניים כחולות דמועות, עם כעס ועצב מעורבב בפנים, נתנו לי להרגיש רוצח. הוא אמר לי זאת, גם אחרי שהצלתי את בנו, שנולד אחרי מות אמו, הוא אמר לי שאני רוצח.