The Reason why i smile…-Love story

"אתה בטוח?"
"בטוח אל תדאגי."
"אין לי מה לדאוג.."
את האמת, כן יש לי על מה לדאוג. אני מאוהבת בידיד הכי טוב שלי, לא הבעיה היא לא החברה שלו. הבעיה שאין לו חברה, ההפך, יש לו חבר.

"את סטרייט?" הוא בחש בשוקו, נשמע מצחיק נכון? אבל זה מה שהוא באמת עשה.
-"אולי כדאי לי לעבור צד?" חייכתי אליו, בשבילו אני אעבור את הבלתי אפשרי.
"נהה" הוא לגם מהשוקו והסתכל עלי בעיניו החומות, "ריי תפסיק."
"קרה משהו?"
-"לא, פשוט.. או מה השעה? 4! אני מאחרת."
שיקרתי ולקחתי את הדברים שלי, היה לי עוד איזה חצי שעה, אבל פשוט לא יכולתי להישאר איתו.

הוא לא עצר אותי, רק ליטף את ידי לפני שיצאתי מהבית.
חשבתי לעצמי… אנחנו מכירים מגיל ממש קטן, למה רק עכשיו הוא שואל אם אני סטרייט?
הרי הוא יודע שאני סטרייט ואני אוהבת בנים.
אז אני אספר את הסיפור של ראיין, בזמן שאני הולכת לעבודה, הנה גם משהו שיעביר לי את הזמן..

יצאתי מהבית ספר באותו יום, זה היה לפני 6 שנים.
ראיין תמיד פגש אותי ליד הבית ספר, או שהיינו יוצאים ביחד, אבל בתקופה ההיא הוא היה חולה ונשאר בבית. כשהגעתי הביתה הוא קפץ עלי והסתכל עלי בפנים מודאגות, -"קרה משהו?" שאלתי אותו והתיישבתי על הספה, הוא הניד את ראשו והתיישב ליידי, -"איפרן?" הוא קרא, באותו הרגע צצו לי אינסוף מחשבות, ואז הוא נכנס. השיער שלו היה שחור, והעור טיפה שחום, הוא היה בגובה של ראיין בערך, אף אחד לא אמר מילה. זזתי טיפה כדי שהוא יוכל לשבת אבל אז הוא העדיף לשבת על ראיין, נרתעתי לאחור…
ניסיתי להבין מה זה, לא.. אין מצב. הרי ראיין היה מאוהב באליסון יותר משלוש שנים ואפילו הם יצאו כמה פעמים לדייטים. איך דבר כזה יכול לקרות?
ניסיתי לא לחשוב על זה עד שראיין פתח את פיו.
-"אני יודע, אני יודע שאת חושבת עכשיו שמשהו לא בסדר איתי, אבל לא משנה מה ההורים שלי יגידו, או איך שאת תגיבי, אני לא מפחד מהתגובות, אבל… אני אוהב אותו. ואני לא חושב שיש מישהו שיוכל לשנות את זה." הוא אמר את זה,

הייתי בשוק, ראיתי שהיה לו עוד משהו להגיד אבל ישר עצרתי אותו -"אני לא חושבת שזה נורמלי."
אפשר להגיד שיצאתי קצת תוקפנית, רק עכשיו אני מבינה כמה זה פגע בו.
-"ראיין אני לא חושבת שזה נורמלי, אתה אוהב מישהו מהמין שלך, אתה פסיכי!"
"אני אוהב-"
-"אני חושבת שצריך לאשפז אותך באיזשהו מוסד סגור. וגם אותך" הצבעתי על הבחור שישב עליו, הייתי נורא עצבנית, רתחתי מעצבים.
עליתי למעלה וטרקתי את הדלת, מרוב עצבים התחלתי לבכות בתוך הכרית, דמיינתי שזו הכתף של ראיין, באמת אהבתי אותו. ותמיד רציתי להיות זו שהוא יאהב, לא קיבלתי את זה נורמלי. במיוחד לא את השקר שהוא יצא עם אליסון רק כדי לראות אותו. אבל עם הזמן זה הסתדר.

אני לא הומופובית, אולי אז הייתי, כי לא ממש ידעתי מה זה.
אבל זה פשוט הורס אותי לראות אותו כל יום יושב איתו ומדבר איתו ומתקרב אליו, אבל מי אני שאשנה את זה?