ערסים הם בהחלט לא הטיפוס שלי

״היי.״ נשקתי לשפתיו הרכות של דן שעמד בשער בית הספר, הוא חייך אליי את החיוך היפה שלו וחיבק אותי מהצד.
״בוקר טוב ליפה בנשים,״ לחש באזני וחייכתי בביישנות. הוא גיחך כשראה איזו השפעה עצומה יש לו עליי ואיך הוא גורם לחיים שלי להאדים וכמעט להישרף מהסומק שעיטר אותן.
מאז ומתמיד הייתי ילדה ביישנית ואף פעם לא הבנתי איך בחור כל כך כריזמטי כמו דן, שבנות סבבו אותו יום ולילה שם אותי על הכוונת שלו. וכמו כולן גם אני נפלתי במלכודת. לא שאני מתלוננת.
אין לי מושג איך הגענו אחד לשנייה בכלל. הוא בכיתה יב׳ בעוד אני בי׳, לא היו לנו חברים משותפים, אפילו לא הכרנו אחד את השנייה.
המפגש שלנו היה קלישאה מוחלטת. אני יורדת לקנות אוכל בקפיטריה, הוא מתקדם, אני מתקדמת ומבלי לשים לב נתקלנו אחת בשנייה והקולה שלו נשפכה על החולצה שלי. שוב. אני לא מתלוננת, אני מתה על קלישאות.
בזווית העין ראיתי את בר, החברה הכי טובה שלי. היא קלטה אותי גם ונופפה לי לשלום, חייכתי בהתרגשות ונפרדתי מדן שהלך לחברים שלו.
״בוקר טוב גועל נפש,״ אמרה בצחוק ודחפה אותי בקטנה.
״בוקר טוב בחילה,״ עניתי באותו המטבע, איך במקום לדחוף אותה חיבקתי אותה.
״איך היה אתמול?״ שאלתי בחיוך והתיישבתי לצידה על משטח הבטון ששימש כמקום ישיבה. משכתי את רגליי לחזי והבטתי בה בציפייה.
״היא כזו מדהימה,״ בר זייפה בכי ונפלה על החזה שלי. הנדתי בראשי מצד לצד והדפתי אותה מעליי.
״מה היא עשתה הפעם?״ שאלתי בחוסר סבלנות. רגילה לסיפורים הגרנדיוזים עליה ועל החברה שלה.
״כלום, היא פשוט. היא.״ בר משכה בכתפיה בקלילות וחייכתי.
״סיפרת להורים שלך?״ שאלתי ופניה נפלו ברגע שהזכרתי את המילה ״הורים״.
״לא. הם יבעטו אותי מהבית,״ השיבה בגועל וביטלתי את דבריה בעזרת תנועת יד.
״את סתם מחמירה איתם, יש לך הורים מקסימים.״ יצאתי להגנתם ובר נחרה בבוז.
״אתמול הם אמרו נחרצות את הדעה שלהם בנוגע לקהילה הגאה,״ סיפרה ומכאן הסקתי שהם לא בדיוק בעדם והיא תצטרך לשמור את הקשר שלה בסוד עד שתמצא מקום משלה והיא לא תפחד מכך שהיא תצטרך לגור ברחוב. או בפנימייה.
״פאק! פאק! פאק! איחרתי?״ שני רצה אלינו כשערה החום והמתולתל עף לכל עבר. אני ובר הבטנו אחת בשנייה ביאוש.
שני הייתה מעין צלע שלישית, היא אף פעם לא הייתה בקשר טוב כמו הקשר שלי ושל בר אבל אנחנו אוהבות אותה באותה מידה. היא מגושמת, מצחיקה וחיובית. מתאזנת עם הציניות, האדישות והפסימיות של בר.
״שבי לחץ,״ בר פינתה מקום לשני והיא התיישבה בנינו בעודה מתנשמת ומתנשפת.
״אז מה פיספסתי?״ שאלה והעבירה את מבטה אליי ואל בר.
״כלום, לבר היה עוד דייט עם חברה שלה,״ סיפרתי ושני ניקתה את המשקפיים שלה בעזרת שולי חולצתה.
״הוו, עם החמודה ההיא שפגשת בתור למועדון?״ שני ביררה ובר הנהנה. הזזתי את שני מטווח הראיה שלי כך שיכולתי להביט בבר.
״מה?! איזה מועדון?!״ שאלתי בכעס והיא משכה בכתפיה.
״אמרתי לך שהיא תעשה עניין,״ בר אמרה באדישות ושני נאנחה ושלפה עשרים שקלים שאותם תחבה באי רצון לידה של בר.
״לא הכרתם בעבודה שלך. במקדונלס?״ הזכרתי לה את הסיפור שסיפרה לי שבעצם היה שקר.
״זה היה בציניות מפגרת,״ הקניטה אותי וגיחכה בלעג. רטנתי ושילבתי את ידיי כמו ילדה קטנה.
״אריאל!״ קול קרא בשמי והסתובבתי, חן. התקרבה עם החבורה שלה לכיווני ונאנחתי.
״עוד הפעם כסף לסיגריות?״ שאלתי בעצבנות והיא חייכה בהתנצלות.
״סורי אחותי.״ חשקה את שיניה ובאי חשק הושטתי לה חמישים שקלים שבהם תוכל לקנות את מזרזי המוות שלה.
יונתן, אחד הידידים הערסים שלה חיבק אותה מאחורה ונשק לצווארה בעודה מצחקקת ואוחזת בשערו שהיה מסופר בתספורת המארינס המכוערת.
חן לא זונה, או כלבה. יש לה פשוט את הידידים שקצת מדרדרים אותה ואת החברות שמושכות אותה לסיגריות ולאלכוהול. אבל היא אחות מדהימה ודואגת, היא מצחיקה, לפעמים מעצבנת אבל אין מה לעשות, ככה זה שיש שנה הפרש בין אחיות בגיל ההתבגרות.
ההורים שלנו תמיד סיפרו לנו כמה קשה היה לגדל שתי בנות בהפרש של שנה. עד היום אנחנו מקשות עליהם.
״חייבת לך אחותי,״ מילמלה והסתובבה כשיונתן עדיין דבוק אליה. נשפתי בכעס והכנסתי את הארנק בחזרה לתיקי.
״יונתן הזה כל כך שווה,״ שני אמרה בהיפנוט מוחלט.
״אם לא הייתי לסבית הייתי עושה אותו,״ בר הוסיפה ואספה את שערה הבלונדיני והארוך לקוקו.
״הוא ערס,״ אמרתי בסלידה ובגועל.
ערסים הם בהחלט לא הטיפוס שלי.