מלודיות – פרק 3

"מה לעזאזל?!" אמרתי בשקט למראה הכיתה המלאה והרועשת.
"היי, מה קור-" דני, שנכנסה הרגע עם מייסון, אמרה והפסיקה את המשפט באמצע כשראתה את הכיתה המלאה
"חשבתי שהמועדון ריק." מייסון אמר בבלבול.
"גם אני." אמרתי.
שלושתנו התיישבנו בפינת החדר והסתכלנו על שאר הנוכחים בכיתה. החדר היה מלא בספורטאים, ילדי מועדון דרמה ואומנות, וגם ילדים מהכיתות הרגילות.
"למה הם פה?" דני שאלה.
"כנראה שגם הם נרשמו בשביל להישאר בבית הספר." אמרתי, ולפתע, דלת הכיתה נפתחה ואל הכיתה נכנסה אישה בלונדינית ונמוכה שנראתה כבת בערך 25. היא החזיקה בידה תיק וערימה גדולה של ניירות, ומאחוריה היה שביל של ניירות מפוזרים. היה לה חיוך גדול וורוד ועיניה קרנו מאושר.
"שלום, אני לינדזי." היא אמרה. אף אחד לא ענה לה.
"אני אהיה המורה שלכם. בעצם, לא מורה. מדריכה. אני אהיה המדריכה שלכם. קדימה, תסתדרו במעגל!" היא אמרה בקול נוטף אושר- שדי עצבן אותי. לקחתי את הכיסא שלי וישבתי במעגל, כמו כל שאר הילדים.
"אוקיי, עכשיו נעשה סבב שמות! שכל אחד יגיד את שמו, תחביב שלו, וצבע אהוב עליו!" לינדזי אמרה.
"ברצינות? אנחנו לא בכיתה א', את יודעת." מת'יו, שרק עכשיו שמתי לב שהוא שם, אמר.
"אני אתחיל." ילדה שלא זיהיתי, בעלת חזות היספנית אמרה בחיוך.
"קוראים לי לולה ריברה. אני שחיינית, והצבע האהוב עליי הוא תכלת."
התור עבר לילד שלידה. הוא היה אסיאתי, חיוור וצנום.
"אני דארן צ'אנג. אני אוהב ללכת למסיבות, והצבע האהוב עליי הוא צהוב."
הילדה שלידו היה מקס פרייס.
"אני מקס פרייס. אני אוהב לשחק לאקרוס ואת הצבע כתום. כמו השיער שלי."
וכך המעגל המשיך.
"קוראים לי איימי גראוון. אני אוהבת תיאטרון ואת הצבע שחור."
"קימברלי אשטון. אתם יכולים לקרוא לי קים. אני גם אוהבת תיאטרון והצבע האהוב עליי הוא סגול."
"דני ג'ונס. ספורט. שחור."
"אני מייסון פרימן, אני אוהב לשחק פוטבול ואת הצבע אדום."
"אני רובי מיד. והשאר לא עניינכם." אמרתי. לינדזי התעלמה מההערה שלי והסבב המשיך.
"אני דניאל כהן. אני אוהב לרוץ ואת הצבע זהב."
"אני פטריק בייקר ואני אוהב תיאטרון ואת הצבע כחול."
"ג'ונתן בלאו. אני אוהב לתופף, לשחק פוטבול ואת הצבע כחול."
"אנג'לה, אבל אתם יכולים לקרוא לי אנג'ל, סיקרטס. אני אוהבת לצייר ולתפור. אני אוהבת את כל הצבעים."
"לורן פרקר ואני אוהבת לראות טלויזיה ואת הצבע סגול."
"סאם אגרון." הנער כהה העור אמר.
"ו.. אני אוהב לבלות עם חברים ואת הצבע כחול."
"אני מת'יו ג'ונס. אני אוהב פוטבול וירוק."
"אוקיי, זהו-" לינדזי התחילה להגיד אבל נקטעה על ידי שרלוט קיינר והגרופית שלה, אשלי מוס, שהתפרצו לחדר.
"שלום!" שרלוט אמרה, ואשלי הזדנבה מאחוריה.
"אני שרלוט וזאת אשלי. אנחנו אוהבות לעודד ואת הצבע ורוד ואני מצטרפות למקהלה!"
"בשמחה!" לינדזי אמרה.
"אתם יכולים לחזור למקומותיכם." היא הוסיפה.
קמתי ממושבי ולקחתי את הכיסא שלי למקום בו אני, דני ומייסון ישבנו. הספקתי לראות את שרלוט לוחשת משהו לאוזנו של אשטון ומדביקה לו נשיקה רטובה על הפה לפני שהתיישבתי.
"אז אחרי שהכרנו אחד את השני, נוכל לבדוק את יכולות השירה והריקוד של כל אחד." לינדזי אמרה.
"מה?" דני אמרה, מופתעת. "אנחנו באמת נשיר?"
"בטח! אנחנו גם נתחרה בתחרות המחוזית!" אבל קודם צריך לבדוק את יכולות השירה שלכם. ולבחור שם לקבוצה שלנו."
כולנו שתקנו. כשנרשמתי לכאן, לא חשבתי שבאמת אצטרך לעשות משהו, וכנראה שכך חשבו גם האחרים.
"למה בדיוק הכנסת אותנו?!" דני לחשה אליי. שלחתי לה מבט מצטער.
"אני מבינה שאתם עדיין לא מוכנים לזה. אז בואו קודם נבחר שם." לינדזי אמרה.
"אני מציעה לקרוא לנו נירוונה 2" דני אמרה.
"צריך לבחור שם מקורי." לינדזי ציינה.
"אולי.. אנדרדוגס?" דניאל הציע.
צלילי הסכמה נשמעו בחדר.
לינדזי חייכה. "אוקיי. אז הסכמנו. אנחנו האנדרדוגס."