לא סתם – פרק 1 ( התחלה חדשה )

אלין הלכה בבית השומם מלא הרהיטים הזרוקים על הרצפה והחפצים השבורים. היא קפאה למראה ביתה. היא הייתה רגילה לכך שאביה מכה אותה ואת אמה ומשתולל, היא התרגלה מזמן. זה לא היה מה שהפריע לה. הפריעה לה העובדה שהוריה לא היו בבית. אמה הייתה באמבולנס ואביה בדרך לתחנת המשטרה. אולי יקחו אותו לכלא. היא הסתכלה בעיניים ריקות על הבית ההרוס, שפעם פעם היה המקום הכי שמח שבקרה בו אי פעם. עכשיו הוא היה סתם בית הרוס, מלא שברים והריסות. בית מלא עצב. היא הפנתה את ראשה לעבר החלון, שהיה שבור גם הוא. האם זה באמת מגיע לה? דממה שררה בבית. סוף סוף, דממה. תמיד היו צעקות, ריבים, בכי, מכות. היא תמיד ידעה שמוטב היה שלא הייתה קיימת, שהייתה מתה. ככה אמה לא הייתה סובלת, היא לא הייתה סובלת, ואביה לא היה כזה. אולי הוא מרביץ לה בצדק. אולי היא באמת סתם מגושמת שלא יודעת מהחיים שלה, ואביה הוא בעצם רק אב שדואג לביתו. היא לא יכלה לסלק את המחשבות הללו, שכרגע נראו די דמיוניות. הרי היה קל להאשים אותה, את הילדה, בכל הדברים. בתוך תוכה היא ידעה שזאת לא אשמתה. זאת אשמת אביה. זאת לא אשמתה שהוא מרביץ לה ולאמה, זאת לא אשמתה שהוא משתגע, שהוא תמיד שיכור. אבל היא לא הייתה בטוחה שלקחת אותו לכלא זה הדבר הנכון. הרי אחרי הכול, הוא אבא שלה. למרות שהיא לא רוצה בכך, היא אמורה לאהוב אותו, לרצות שיחזור אליה, לבכות עליו. אבל היא לא בכתה. לא בגלל שהיא אמיצה וחזקה, ממש לא. בגלל שהיא לא אהבה את אביה, ולו טיפה. היא שמרה כבוד לאמה ואהבה אותה מאד, אבל את אביה היא שנאה שנאה עזה. ובצדק.
"אלין," אלין שמעה קול מוכר קורא לה. היא קוותה שזאת אמה, שחזרה מבית החולים ושלא קרה לה כלום – אבל במקום אמה הופיעה בדלת דיאנה, אחותה של אמה. היא הפנתה את ראשה בתסכול והשפילה את עיניה. אלין אף פעם לא ממש אהבה את דיאנה. לדיאנה לא היו ילדים והיא לא התחתנה, למרות שהיא כבר בת שלושים ושמונה. דיאנה הייתה אישה קרה, והיא לא ממש אהבה ילדים ונוער. היא שמרה כבוד רב למבוגרים בגילה ולמבוגרים מעליה, אבל חשבה שיש לה זכות לעשות מה שהיא רוצה בילדים. היא אדם סגור וקר, ואלין לא הרבתה לראות אותה. דיאנה גם היא לא ממש חבבה מצדה את אלין, ככה שלא להפגש עם אלין היה בסדר מצידה. אבל עכשיו היא הייתה חייבת לנחם את בת אחותה.
"אני מבינה שקשה לך. גם לי קשה עם הבשורות. אף פעם לא ידעתי על מה שאת ואמך עברתן. אמך עכשיו בבית החולים, מצבה קשה מאד. אביך בדרך לבית הכלא, ואת בקרוב תועברי לפנימיית ויסאון, על ידי,"
דיאנה לחשה לאלין בקולה הקר. לא נשמע בכלל שהיא מבינה את אלין או דואגת לה.
להפך, נראה כאילו היא סופרת את השניות בהם היא מבזבזת את זמנה על אלין.
"אני לא אוהבת שמרחמים עלי," אלין אמרה בכעס לדיאנה ויצאה מין הבית בטריקת דלת.
"אלין," צעקה דיאנה, "חכי רגע! לאן את הולכת?"
אלין לא ענתה לה. היא לא רצתה לראות את דיאנה, היא לא רצתה לראות אף אחד.
היא רצתה להיות לבד.

"הגענו," לחשה דיאנה לאלין בקול קר. אלין לקחה את חפציה ויצאה מין הרכב. דיאנה נתנה לאלין עוד חיבוק מרוחק אחד ונסעה לה. אלין נשארה לבד, ליד השער של הפנימייה, אבודה.
אלין התחילה ללכת לכיוון המזכירות, בשביל לפגוש את המנהלת ולדבר איתה.
לאחר עשר דקות שאלין חפשה בכל מקום בפנימייה אך לא מצאה את המזכירות, היא הבחינה בבניין שטוח שנראה כמו בית קטן. היא הניחה שזאת המזכירות. היא נכנסה לבית הקטן, ולא לקח לה הרבה זמן להבחין בדלת עליה כתוב "חדר המנהלת". היא נכנסה לחדר. בחדר היה שולחן כתיבה גדול, ארבע כיסאות כחולים רגילים וכיסא אחד מסתובב שחור שעליו ישבה המנהלת, תמונות של נוף על הקיר וחלון אחד גדול שהנוף ממנו היה עוד שני בניינים, שהיו בעצם בתי המגורים עצמם. גברת האוס ישבה על הכיסא המסתובב השחור וכתבה כל מיני דברים על דף שתלשה מהקלסר הסגול שלה. אחרי שהיא סיימה לכתוב בכל הדף, היא הרימה את ראשה אל אלין, שישבה על אחד הכיסאות הכחולים בסבלנות.
"אני מניחה שאת התלמידה החדשה, נכון?" היא שאלה את אלין. היה לה קול גבוה וצורם, ואלין ידעה שהיא לא עומדת לחבב אותה. "כן," אמרה אלין כאילו גברת האוס צריכה לדעת את זה כבר. טוב, היא הייתה אמורה לדעת…
"אני גברת האוס, נעים מאד. את בטח אלין בארגן. אני מקווה שיהיה לך טוב בפנימייה שלנו,"
מלמלה גברת האוס אחרי שפתחה את הקלסר הסגול שלה ודפדפה בדפים.
"כן – בטח," לחשה אלין בשקט כדי שגברת האוס לא תשמע אותה. היא קוותה שהיא לא שמעה אותה, כי היא לא התכוונה לקבל עונש על היום הראשון. היא חיה עם זה שהיא הולכת לגור בפנימייה השנה, אבל לקבל על היום הראשון עונש ולעשות רושם רע – אין סיכוי.
אילו זה היה תלוי בה, היא בכלל לא הייתה פה. היא הייתה יושבת עם אמא שלה על הספה בביתה ורואה סרט, בזמן שאביה לידם בזמן שהובטח להשתנות ולהיות אבא נהדר.
היא ידעה שזה לא יקרה אף פעם, כי אמה בקרוב תמות ואביה בכלא ולא יחזור, והיא באמצע שום מקום תקועה בפנימייה משעממת. אין, החיים גרועים.
גברת האוס נתנה לאלין פתק אישור על איחור בגלל שהיא חדשה, ואמרה לה ללכת לבניין השני, לקומה השלישית, ולחפש את כיתה י'1. אלין הלכה מחדר המנהלת בלית ברירה.
היא כל כך רצתה להסתלק מהפנימייה הזאת, אבל היא ידעה שזה עוד לא הזמן.
שהיא תפתח ותראה מי היא באמת ולמה היא מסוגלת רק כשיהיה באמת צורך.
בנתיים היא יכולה לשמור את הכול בפנים.