השהיד משער שכם 2

לחלקו הראשון של הסיפור השהיד משער שכם-
השהיד משער שכם

רגעים ספורים לאחר מותו מחמוד ג'עברי, השהיד משער שכם, נשמתו האומללה ניתקה מגופו ועברה לעולם שמעבר. למרות שמחמוד לא הצליח בפועל להרוג יהודים ונהרג בעצמו ע"י מפגע מבני עמו, החוקים בעולם של מעלה היו קצת שונים מהחוקים של העולם של מטה. כאן לא הסתכלו רק על מבחן התוצאה המעוות שאימץ לו האדם במהלך הדורות. כאילו פרס, בדמות עונש מופחת, מגיע לפושע שלא הצליח לבצע את זממו. כאן, גם לכוונה הייתה משמעות ואדם שהתכוון לרצוח בכוונת מכוון, נידון לאותו העונש גם אם הצליח להוציא את כוונתו הרעה לפועל וגם אם לא. עדין לא ברור באופן מוחלט, אם חיל האוויר הישראלי טיפח את הנוהל לתחקר אירוע של "כמעט נפגע" כאילו מדובר באירוע של "נפגע", בגלל שעיקר העיסוק של החיל הוא ב"אוויר" והוא במידה מסוימת מנותק מהעולם של מטה.

בגלל חומרת מעשיו של מחמוד וכוונת הזדון הברורה שהייתה לו בשעת מותו, נידונה נשמתו לעונש בסוג של עולם ביניים מוזר, טרם היא נשלחה סופית לגיהינום. לעונש דומה נידון איברהים אל-מסרי, השהיד עם הגרזן שרצח בטעות את מחמוד ואף לשאר השהידים המגיעים ממדינת ישראל בהמוניהם ובתקופה האחרונה במספרים הולכים וגוברים גם משאר העולם. אבל לא רק להם. פושעים רבים נידונים לעונש מר בעולם זה, שמספר הנכנסים אליו התגבר מאוד במאה האחרונה. הדבר מלמד, ככל הנראה, על הרמה המוסרית השפלה בו מצוי העולם בתקופה הנוכחית. במתחם הענישה הממוקם בין העולמות, מקבלות הנשמות עונש נורא כל כך שנשמתם מקוללת כל כך שאפילו לגיהינום אינן ראויות להיכנס. עונש קשה, וברוב המקרים, ללא תאריך תפוגה.

מחמוד נכנס לריצוי עונשו בעולם הביניים המתעתע אליו הגיע. נשמתו לא הבינה זאת. בכניסה לאותו עולם אין שילוט שאומר "ברוכים הבאים לעולם הביניים". למעשה, כשמחמוד רק הגיע לשם, הוא היה משוכנע שבאורח פלא הוא עדין חי, למרות שהוא זכר בצורה מוחשית את סצנת מותו המדממת ואת אבריו המרוטשים ממכות הגרזן הרבות שהפליא בו איברהים. אבל למרות הזיכרון הטרי, הוא יכל לראות, להרגיש ולשלוט בגופו ששוב היה שלם וחף מפגע. יותר מכך, הוא שם לב שהוא נמצא בבגדי היהודים שהוא אימץ לעצמו לטובת הפיגוע שתכנן, וראה כי בידו יש את סכין הקצבים איתה תכנן לרצוח את יהודים רבים ככל האפשר. הוא אף הבחין שהוא עדין נמצא בסמוך לשער שכם, בדיוק בנקודה בה דימם למוות לפני מספר רגעים ושיש שם יהודים רבים שמבחינתו רק חיכו למפגש עם המאכלת שבידו. ובדיוק כפי שתכנן, החליט מחמוד לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכו ולהרוג יהודים רבים ככל האפשר.

מחמוד אחז בסכין שבידו בחוזקה כאשר ראה בסמוך לשער שלוש נערות יהודיות עם שמלות ארוכות ובניגוד לפעם הקודמת לא ראה כלל אנשי צבא או מג"ב. הוא אמר לעצמו "איזה טרף קל" והחל בריצת אמוק מטורפת לעבר הבנות, כאשר הוא מניף את סכינו באוויר וזועק בקול רם "אללה וואכבר! אללה וואכבר!" ובדיוק שהסכין שלו כמעט ושיספה את גרונה של הנערה הימנית בחבורה, באורח פלא חזר מחמוד לנקודה ממנה התחיל בסמוך לשער שכם כשהסכין בידו.

מחמוד לא הבין מה קרה וכיצד הוא חזר לנקודת ההתחלה, אבל כאשר הוא ראה שני אברכים לבושים בשחור הולכים לידו, הוא לא יכול היה להתאפק וקפץ על אחד מהם וניסה לדקור אותו בגבו כשהוא צועק באימתנות "אללה וואכבר! אללה וואכבר!". גם הפעם, כאשר כמעט והצליח לבצע את זממו בעזרת הסכין, משהו קרה והוא חזר לנקודה ממנה התחיל בסמוך לשער שכם כשהסכין בידו. הפעם הוא הצליח לראות שאותם אברכים ממשיכים ללכת לדרכם כאילו לא קרה כלום. כאילו הוא לא שם בכלל.

למרות אי הצלחתו בניסיונות הקודמים, הוא לא ויתר וכשראה קבוצת ילדים יהודיים שהולכת בסמוך אליו עם המורה שלהם, חשב מחמוד לעצמו "כנראה סיור של בית ספר. יופי, ליהודים הכי קשה כשהורגים להם ילדים" והחל לרוץ לעברם אחוז אמוק בקריאות בלתי פוסקות של "אללה וואכבר!" ובדיוק כשהוא הניף את המאכלת שבידו כדי להרוג את אחד הילדים, שוב פעם, פוף! הוא חזר לנקודת ההתחלה. מרחוק הוא ראה את אותה קבוצת ילדים ממשיכה בדרכה בלא מפריע ומבלי שיהיה אפילו סימן קטן לדרמה הגדולה שכמעט התרחשה.

מחמוד הבין שמשהו לא בסדר. בכל פעם שהוא כמעט מממש את התאווה הגדולה ביותר שלו, משהו מתפקשש ומחזיר אותו שוב לנקודת ההתחלה. אבל למרות שהוא הבין שמשהו לא בסדר הוא לא יכל להפסיק מלנסות ולממש את תאוותו הגדולה להרוג יהודים. באותו היום ערך מחמוד למעלה מ-200 ניסיונות להרוג את היהודים שעברו בסמוך אליו. אך כל הניסיונות של מחמוד עלו בתוהו ובכל פעם אותו תסריט ידוע מראש חזר על עצמו- כאשר הסכין של מחמוד כמעט ונגעה בקורבן היהודי התורן, מחמוד חזר לנקודת ההתחלה והתאווה הגדולה שלו לרצוח יהודים חזרה אליו במלוא עוזה והוא כבר תכנן את ניסיון הרצח הבא. כך מחמוד המשיך לנסות ולרצוח יהודים מבלי לקחת אפילו הפסקה קצרה, גם לא לאוכל, לא לשתייה ולא לשירותים. הצרכים שלו היו מצומצמים מאוד והתאווה שלו הייתה אחת- להרוג יהודים.

בשלב כלשהו, הבחין מחמוד כי הוא אינו לבד ובסמוך אליו הוא ראה את הרוצח שלו, איברהים, אוחז גרזן בידו. הוא זיהה מיד את הגרזן. "זה הגרזן שהרג אותי", חשב לעצמו, בעודו רואה את "חברו" רץ כשהוא מניף את גרזנו וצועק קריאות רמות של "אללה וואכבר!" ומנסה להרוג עם הגרזן שבידו שוטר מג"ב שעבר בסמוך אליו. אך בדיוק כשהגרזן כמעט ומצליחה לפצח את גולגולתו של השוטר, נעלם איברהים וחזר לנקודת ההתחלה, במרחק פסיעה מנקודת ההתחלה שלו.

באותו הרגע, הבין מחמוד שהוא לא היחיד שזה קורה לו ואמר לאיברהים-
"אתה יודע מה קורה פה? איפה אנחנו? אנחנו מנסים להרוג יהודים וברגע שאנחנו כמעט והורגים אותם, אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה. איך זה יכול להיות?"
איברהים שעד לאותו הרגע היה עסוק בניסיונות רצח רבים ומגוונים, לא שם לב שמחמוד עומד לצידו והופתע מאוד מפנייתו ולאחר שהוא הסתכל עליו טוב, אמר-
"רגע, אני מכיר אותך! אתה היהודי שהרגתי עם הגרזן, לא?! איך זה שאתה חי? אני זוכר שראיתי אותך מת. אתה מת! אתה מת!"
"כן, גם אני זוכר את זה וגם אני הופתעתי לראות שאני שלם. אבל תבין, אני בכלל לא יהודי. אני מחמוד ג'עברי מחברון והתחפשתי כדי להרוג יהודים מבלי שיזהו אותי ובדיוק שכמעט והצלחתי להרוג יהודים, אתה הרגת אותי עם הגרזן שלך"
"וואלה, לא ידעתי…סליחה! אני איברהים אל-מסרי משכם, רגע אחד… אז אתה בא להגיד לי שלא הצלחתי להרוג יהודים?!"
"כן, הדבר האחרון ששמעתי היה שירו בך וכנראה אני היחיד שהרגת"
"וואלה, עכשיו אני נזכר, חטפתי ירייה בראש…אבל עכשיו אני בסדר, לא?!"
"לא, אנחנו שנינו מתים ושנינו לא הצלחנו להרוג יהודים…כנראה בגלל זה אנחנו נמצאים פה ולא בגן עדן עם 72 הבתולות שאללה הבטיח לשהידים שלו"
"ומה יהיה עכשיו?", שאל איברהים ההמום.
"אני מאמין שנישאר פה עד שנצליח להרוג יהודים" אמר מחמוד ומייד רץ עם הסכין שלו בקריאת "אללה וואכבר!" לעבר זוג חברות שטיילו להנאתן בסמוך אליו. אך גם הפעם, בדיוק כמו בפעמים הקודמות, ברגע שהסכין כמעט והקיזה את דמה של האישה שהייתה קרובה אליו, הוא חזר לנקודת המוצא שלו. ושוב פעם, כאשר הביט על חברו איברהים מנסה להרוג בעזרת הגרזן את אותה אישה שהוא ניסה להרוג לפני רגע, גם איברהים חזר לנקודת המוצא שלו. כך המשיכו מחמוד ואיברהים לנסות להרוג יהודים במשך ימים ארוכים שהפכו לשבועות ולחודשים רבים, ללא הצלחה.

לאחר קצת יותר משנה של ניסיונות כושלים, הבחין מחמוד שלא רק הוא ואיברהים נמצאים באופן קבוע ברחבת השער. הוא לא שם לב לזה עד עכשיו בגלל שהיה כה מרוכז בניסיונות להרוג יהודים, אבל אז הוא נזכר שגם את איברהים לקח לו זמן לראות ואיברהים עמד ממש לידו.

בשעות שלא היו אנשים באזור השער, בדרך כלל בשעות הקטנות של הלילה ולפנות בוקר, יכל מחמוד להתרכז ולראות בבירור את שאר חבריו לקללה. עשרות רבות של אומללים שהוא לא הבין איך לא קלט עד כה. לפי הבגדים שלהם הוא הבין שמדובר באנשים מתקופות רבות ושונות. הוא אפילו הצליח לזהות חייל עות'מאני עם מדים מלאים מתקופת הסולטנים העות'מאניים הראשונים וחרב בידו. באותו הרגע הוא הבין שהתחנה בה הוא נמצא אינה זמנית כלל וכלל וכי יש מסכנים שנמצאים במרוץ העכברים האין סופי הזה, בדיוק כמוהו, כבר מאות שנים ואולי יותר. מחמוד המשיך וניסה לראות מי בדיוק נמצא איתו במתחם. לאחר שהתבונן היטב, הוא הבין שהוא מזהה שלושה מהם. הוא הכיר את השלושה מהסרטונים שראה ביוטיוב עשרות פעמים. "אלו השהידים שהרגו את חיילת הכיבוש בשער שכם בפיגוע ירי מתוחכם. בגלל הפיגוע ההרואי שלהם החלטתי גם אני להרוג יהודים בדיוק בנקודה הזאת", חשב לעצמו. אבל פתאום הוא הבין משהו- "עד עכשיו חשבתי שאני נמצא פה עד שאצליח להרוג יהודים ואז אעבור לגן העדן. אם זה כך, אז איך זה ששלושת האומללים הללו נמצאים פה איתנו, הרי הם הצליחו להרוג את חיילת צבא הכיבוש. במקרה הכי גרוע, היו צריכים להיות פה רק 2 מהם, אבל לא כולם", חשב לעצמו. באותו הרגע הבין מחמוד כי הנחת היסוד שלו, כי הוא נמצא שם עד שיהרוג יהודי, פשוט אינה נכונה. לאט לאט, התחילה ליפול על מחמוד ההבנה שייתכן והוא אינו נמצא בתחנת ביניים ומאחר והיה ברור לו שהוא אינו בגן עדן, הוא התחיל לחשוב שייתכן והוא נמצא בגיהינום.

באחד הערבים, כשבמתחם השער לא הייתה נפש חיה, החליט מחמוד לנסות לדבר עם אחד האומללים במתחם. הוא בחר לדבר עם מישהו שהיה לבוש בצורה מאוד מיושנת ומוזרה ושאל אותו-
"כמה זמן אתה פה"
"לא יודע בדיוק, אבל הרבה מאוד זמן"
מאחר והיה ברור למחמוד שלא מדובר במישהו מהתקופה האחרונה, הוא המשיך ושאל-
"מה שם השליט או הסולטן בתקופתך?"
"לא יודע מה זה סולטן, אבל למלך שלנו קראו הורדוס"
באותו הרגע, הבין מחמוד שמדובר באדם שנמצא בלימבו המשותף לכל האומללים במתחם, כבר למעלה מ-2,000 שנה. מחמוד המשיך ושאל אותו-
"לאיזו דת אתה שייך?"
"אני יהודי ירושלמי כמובן. יהודה קלונימוס לשירותך", אמר בחלקיקי הגאווה האחרונים שעוד נותרו בו.
"מה הדבר האחרון שעשית לפני שהגעת לכאן?"
"אה, הפעם הרומאים הממזרים הצליחו לתפוס אותי כשאנסתי אישה צעירה ואחד מהם דקר אותי בלב עד שמתתי. מאז, אני מנסה לאנוס את הנשים שעוברות כאן ליד השער וברגע שאני שם עליהן את היד, אני שוב חוזר למקום שבו מתתי. ניסיתי לאנוס כבר מאות אלפי נשים מאז, ללא הצלחה, אבל אני לא יכול לעצור את עצמי וכל פעם שאני רואה בחורה, אני לא שולט בעצמי ומנסה לאנוס אותה ללא הצלחה. בחלומות הכי גרועים שלי לא האמנתי שיהיה לי עונש כזה. אני לא יכול לממש את התאווה הכי גדולה שלי כבר כל כך הרבה שנים. אני כבר הרבה מעבר לסתם מיואש. אני מסכן בן מסכן. תוכל לעזור לי ולהגיד לי איך יוצאים מ-"כף הקלע"?"
"מה זה "כף הקלע"?", שאל מחמוד בסקרנות.
"אני לא מומחה גדול בתחום, אבל בכתובים היהודיים רשום על חוטאים שעשו פשע נוראי ומתו. לפני ששולחים את אותם חוטאים לגיהינום, הם נידונים לעונש כבד ומר ב"כף הקלע" ובמסגרת העונש בכל פעם שהם רודפים לממש את תאוותם הגדולה ביותר הם קופצים בחזרה לנקודת ההתחלה, כאילו הם נמצאים בתוך כף קלע שמיידה אותם ממקום למקום, וכך זה ממשיך עד קץ הימים אלא אם הם מצליחים לבצע סוג של תיקון", אמר היהודי האומלל והחל לבכות בכי תמרורים.
"מה זה תיקון?! איך עושים את זה? תגיד לי! אני חייב לצאת מכאן!", אמר מחמוד ליהודה בטון התקיף ביותר שהוא הצליח לגייס באותו הרגע.
"אם הייתי יודע, הייתי עושה את זה כבר…", אמר בייאוש היהודי הזקן והמשיך לבכות.
למחמוד היה קשה לשמוע את הווידוי של אותו יהודי אומלל ולראשונה הוא הבין שיש באותו מקום גם יהודים ולא רק מוסלמים וכי כל דיירי המתחם הקבועים שנמצאים איתו בלימבו, קיבלו את העונש הנורא מכל- הם נידונו לנסות לממש את תאוותם הגדולה עד קץ הימים, ללא הצלחה.

גם הבנה והכרה במציאות שנכפתה עליו, לא הצליחה לגרום למחמוד להפסיק לנסות להרוג יהודים והוא המשיך, כמי שכפאו שד, לנסות להרוג יהודים בעזרת הסכין שבידו, כמובן ללא הצלחה ומבלי שהם יהיו מודעים בכלל לניסיונות שלו.

לאחר שנים ארוכות במתחם שער שכם, התחיל להסתכל מחמוד על הקורבנות הפוטנציאליים שלו- היהודים. הם באו בכל הגילאים ומכל המינים, מחילוניים מוחלטים ועד לחרדים אדוקים וממגוון רחב של עדות וגוונים. עד לאותו הרגע לא הבין מחמוד עד כמה מגוון העם היהודי ועד כמה הם שונים ממה שחשב. הוא הצליח לראשונה בחייו (נכון יותר, לראשונה במותו) לראות את היהודים כבני אדם ולא כמפלצות שהוא חשב שהם עד כה. למעשה ככל שהוא חשב על זה, החלה לחלחל בו ההבנה שהמפלצות האמיתיות שבסיפור הם לא עוברי האורח התמימים שמגיעים לשער שכם או לכל מקום אחר בארץ השסועה הזאת, אלא אנשים כמוהו וכמו חברו איברהים, שהדבר היחיד שמניע אותם הוא דרייב פנאטי ובלתי הגיוני לרצוח יהודים רק בגלל שהם יהודים. באחת הפעמים שהרהר בעניין, הוא נזכר במשפחה שלו, לראשונה מאז שהגיע למקום הארור הזה. הוא הבין עד כמה היה אנוכי כשעשה מה שעשה ועד כמה כנראה הוריו מאוכזבים ממנו. הרי הוא היה התקווה הגדולה שלהם לעתיד. הוא היה אמור להיות המהנדס הראשון במשפחה והוריו נתנו לו את כל שביקש כדי שילמד ושיפרח ושיצא בכוחות עצמו ממעגל ההרס והמסכנות אליו מנהיגי עמו הובילו אותו ואת יתר הפלסטינים עד כה. חלחלה אליו ההבנה כי במקום להוכיח להוריו שהוא ראוי לאמונם, הוא זרק הכל לפח והפך לרוצח קר. ככל שהמחשבות שלו בנושא התחדדו, הוא החל להתגעגע יותר לאימו, לאביו, לאחיו ולאחיותיו, אבל הוא הבין שהוא לא ייראה או ישמע עליהם יותר ותוגה גדולה נפלה עליו.

לאחר מספר שיחות ליליות עם יהודה קלונימוס, התחיל להתקבע במוחו של מחמוד הרעיון כי היהודים הם אלו שהיו פה ראשונים, כשעדיין האומה הערבית, האסלאם ו"העם הפלסטיני" עדיין לא היו קיימים. הרי הוא עצמו נפגש עם יהודי שחי במקום לפני למעלה מ-2,000 שנה. עובדה זאת, העלתה בקרבו תהיות רבות שרק הלכו והתגברו ככל שהזמן נקף והוא החל לפקפק באמיתות שעד כה בהן האמין בכל ליבו. הדבר קיבל משנה תוקף כאשר באחד הלילות הוא דיבר עם ערבי מוסלמי אומלל שנמצא במתחם מאז 1936 ושהזדהה בשם "אמין נשאשיבי". אמין סיפר לו שהוא נמצא שם בגלל שהוא רצח יהודי בכניסה לשער שכם וחייל בריטי ירה בו והרג אותו. כאשר שאל אותו מחמוד – "האם כבר מאז העם הפלסטיני התנגד לכיבוש?", ענה לו אמין "על איזה עם פלסטיני ועל איזה כיבוש אתה מדבר?! בזמני לא היה דבר כזה. המשפחה שלי באה מסוריה ורוב הערבים שאני מכיר באו לכאן בערך מתי שאנחנו הגענו לכאן, מארצות ערב ומהמגרב בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. אפילו שמות המשפחה שלנו מעידים על זה. אתה מבין, אנחנו הרגנו יהודים בגלל שהם יהודים. בזמני לא היה צריך תירוצים אחרים. מה איתך? למה אתה פה?"

מחמוד בחר להתעלם מהשאלות של אמין וחזר לנקודת המוצא שלו כשכולו מיואש. בעקבות השיחה עם אמין הוא נזכר בחברו איברהים אל-מסרי ("המצרי" בתרגום לעברי) ובחמולת מסארווה הגדולה (וריאציה של המילה "מצרי") ובמשפחת קובטי (עיוות של כינוי למצרי נוצרי קופטי) שכולם הגיעו ממצרים. לאחר מכן הוא התחיל לעבור במוחו על שמות פלסטינים נפוצים נוספים ונזכר בשמות של חבריו ללימודים באוניברסיטה- יוסוף אל-חיג'זי, ליילה ופאיז אל עות'מאן, פיירוז אל-לובנאני, מוסטפה אל כורד, דאוד נשאשיבי וזיאד חאלבי, ואמר לעצמו "לפי השמות- משפחת "אל-חיג'אזי" הגיעה מערב הסעודית ומהנסיכויות, משפחת "עות'מאן" מטורקיה, משפחת "אל-לובנאני" מלבנון, משפחת "אל-כורד" מכורדיסטן, משפחת "חאלבי" ומשפחת "נשאשיבי" הן סוריות. אני לא מאמין, כמעט כל משפחה שאני מכיר, לא הייתה פה לפני 150 שנה".

הוא הבין שמכל מדינות ערב הגיעו חמולות שלמות שכיום נחשבות לפלסטיניות ואף אחד לא מערער על כך. אבל עכשיו הוא התחיל לפקפק בכל מה שהאמין ושבעטיו בכלל החליט להרוג יהודים. הספק שקינן בו, התחיל לכבוש יותר ויותר חלקים בליבו, עד שבוקר אחד, לא שונה מקודמיו, ראה מולו חרדי זקן ממהר לתחנת הרכבת הקלה הסמוכה לשער וכתמיד, האינסטינקט הבסיסי שלו היה לנסות לדקור אותו, אך הפעם התרחש משהו שונה. משהו עצר אותו והוא החליט על דעת עצמו לא להיכנע לאינסטינקט הרצחני שהיה טבוע בו, ועמד קפוא במקומו, כשהוא מביט מהצד ורואה כיצד חברו האומלל איברהים מנסה להכות בגרזן את אותו יהודי זקן, כמובן ללא הועיל.

מספר רגעים לאחר שהצליח לכבוש את ייצרו, הרגיש מחמוד שמשהו מושך אותו מנקודת המוצא שלו במתחם שער שכם, בה עמד בשנים האחרונות, למקום אחר. רק מאוחר יותר הוא הבין שהוא הצליח לעשות את התיקון המבוקש כדי לצאת מ-"כף הקלע" ולאחר שנשמתו הועתקה מ-"כף הקלע", הוא הבין שהוא איבד את הדמות הפיזית שלו, אותה הכיר כל חייו וכעת הוא הפך לתודעה טהורה, לה קורא האדם נשמה.

מספר רגעים לאחר שהתנתקה נשמתו של מחמוד מגופו הפיזי, כל זיכרונותיו מהעולם של מטה ומתקופה שלו בכף הקלע נמחקו כלא היו. כך נשמתו הטהורה של מחמוד ריחפה בספירות העליונות, עד שיום אחד, ללא הודעה מוקדמת, היא נשאבה למקום אחר לגמרי ויצאה שוב לאוויר העולם.

נשמתו של מחמוד יצאה לאוויר העולם, בגוף פיזי חדש, של תינוק רך, שבדיוק יצא מתעלת הלידה של אימו. בצאתו לאוויר העולם, חש התינוק כאב נוראי המגיע מבית החזה שלו והחל לבכות. הכאב הייתה הדרך של הגוף שלו לבשר לו, כי מעתה הוא יצטרך לנשום בכוחות עצמו. כשהחל לבכות שמע הרך הנולד, לראשונה בחייו קול מוזר. זה היה בכי השמחה של האישה הצעירה ששכבה על המיטה. מוזר שהקול הראשון שאדם משמיע ושומע בלידתו הוא קול של בכי, כאילו טמן אלוהים לאדם רמז סמוי המבשר לו, שהחיים בעולם של מטה, לא קלים הם.
לאחר שניתק הרופא את חבל הטבור, הוא העביר את התינוק למספר רגעים לידי אותה אישה צעירה. התינוק חש אליה חיבור מיידי. זאת הייתה אימא שלו. מאוחר יותר הוא יחוש בחיבור דומה גם לבחור הצעיר שישב לצידה, אבא שלו. לאחר שהצוות הרפואי בדק, שקל ומדד את התינוק, הועבר התינוק שוב לחסותה של אימו. באותו הרגע, הביטה בו אמו באהבה אינסופית ואמרה לו בחום-
"ברוך הבא למשפחת ליבנה. השם שלך בישראל יהיה "בועז". יש לך עוד אח ואחות גדולים- אוריה והדס והם מאוד רוצים לפגוש אותך, מתוק שלי"

לאחר מספר ימים, שוחררו האם והתינוק מבית החולים "הדסה עין-כרם" ומשפחת ליבנה, עלתה לרכבה ושמה פעמיה לביתה החם והמזמין בקריית ארבע…