רוזנת הדמים

אנסטסיה הייתה נרגשת לקראת עבודתה החדשה. היא הגיעה מעיירה קטנה, קטנה מכדי שיהיה אפשר להתפרנס בכבוד. שלושת אחיותיה ושני אחיה מתו מהמגפה הארורה. אמא הייתה חולה ומרותקת למיטתה בבקתת האבן הקטנה. עם אנסטסיה ואימה גר גם אחיה הגדול אשר עבד שעות רבות בשדות כדי להרוויח כסף לתרופות וללחם.
בערב אוגוסט חמים אחד, הגיעו שליחים אל העיירה שבה התגוררה אנסטסיה. הם חיפשו משרתות חדשות עבור טירת צ'אכטיצה. לא היו נערות רבות המתאימות לתפקיד ולאנסטסיה היה קל להציע את עצמה אליו. הובטח לה חינוך טוב ומשכרות רבה ומספקת. הפעם לא היא הרגישה חסרת תועלת, היא שמחה על האפשרות שלה לעזור לאימה המסכנה ולאחיה.
נערות בודדות הגיעו איתה לטירה. הן נסעו על עגלות הרתומות לסוסים, כאשר שומרים הקיפו אותן. ככל שהתקרבו לאזור טירת צ'אכטיצה, כך נהיה קר יותר, יחסית לימים החמים שהן התרגלו בכפריהן.
אנסטסיה מעולם לא ראתה טירה. הטירה שהתגלתה בפניה הייתה פשוטה למראה אך בעלת קסם מיוחד. הנוף אשר נשקף לשדות, היערות ולהרים היה עוצר נשימה.
את פניה קיבלו השומרים, אשר הובילו אותן לחדרי המשרתות. החדרים נמצאו במרתפים ,והן ירדו מדרגות רבות. הטירה הייתה עשויה אבן והלפידים שהיו על הקירות ריצדו והותירו צלליות מאיימות למראה על קירות הטירה. הריח היה טחוב, ואנסטסיה ראתה שומרים העומדים לצד דלתות גדולות ומשרתות העוסקות במלאכתן.
"יש משתה הלילה," אמר השומר שהוביל אותן",לכן יהיה לכולכן הרבה עבודה להיום". אנסטסיה הביטה בו ולא אמרה מילה, כפי שכל הבנות עשו. לא היה מקובל למשרתות לענות, אלא אם כן ביקשו מהן.
חדרי המשרתים היו עצומים. לא הייתה פעילות רבה בחדרים אלו. היא שמה לב לכמה מהמיטות שנראו כאילו לא היה בשימוש כבר זמן רב.
משרתת זקנה עמדה במרכז החדר, אוספת את הבנות החדשות ומחלקת פקודות.
"שלום, שמי סופיה," אנסטסיה שמעה קול קטן אומר מאחוריה ",נעבוד ביחד במטבח, בואי אחרי". היא הלכה אחרי סופיה, שהייתה לבושה בפשטות ושערה הבלונדיני היה אסוף על עורפה. הן נכנסו יחד לתוך המטבח שהיה לח, חם ומלא בקולות מרשרשים של כלי מטבח שונים.
הן התיישבו על שרפרפים קטנים מעץ והחלו לקלף תפוחי אדמה. אנסטסיה התפלאה לגלות שהשיחה עם סופיה נעמה לה. היא לא ידעה שתוכל לפגוש אנשים שעם הזמן היא תחשיב אותם לחברים. היא ידעה שסופיה תהיה חברה מעולה לה. הן סיפרו אחת לשניה על משפחותיהן, על עיסוקן לפני הגעתן לטירה. כמוהה, סופיה הייתה משרתת צעירה. היא סיפרה לה על הגבירה בשבילן הן עובדות, גברת ארז'בט בתורי ועד כמה שהיא מופלאה ויפיפיה. היא סיפרה על בעלה של הגבירה, שהיה מפקד בצבא שמוכן לצאת למלחמה ועל ילדיה. היא לחשה את כל הסיפורים לאנסטסיה, מפחדת שמישהו ישמע אותן מתרכזות בדיבורים ולא בעבודה.
כבר היא וסופיה סיימו עם עבודתן, משימתן החדשה הייתה להביא מטעמים לאורחים. הן נכנסו עם משרתות רבות, נושאות על מגשיהן קנקנים מלאים ביין משובח, כיכרות לחם חמות, גבינות ובשר, אוכל שאנסטסיה יכלה רק לחלום עליו.
ואז היא ראתה אותה, את גברת ארז'בט שעליה סופיה סיפרה. היא הייתה לבושה בשימלה אדומה, תפוחה ומפוארת. על ידיה, אוזניה וצווארה נצצו תכשיטים העשויים מהאבנים הטובות ביותר. עורה היה לבן ושיערה היה אדמוני. היא חייכה לכל האורחים שלה וניהלה שיחה קצרה עם בן אצולה שהיה זר לאנסטסיה.
כשהיא עמדה לעזוב את החדר בעקבות סופיה, היא הרגישה מבט נעוץ בפניה. היא הביטה הצידה במטרה לראות מי מגלה בה עניין. היא ראתה שעיניה הבהירות והצלולות של הגבירה נחו עליה. היא חייכה אליה ופנתה לדבר עם אציל אחר. אנסטסיה מיהרה אחרי סופיה.
*
בלילה היא לא הצליחה להרדם, למרות המיטה הנוחה שהייתה מעבר למותרות בביתה הדל.
"אנסטסיה היקרה, אני מניחה שאת לא מצליחה להרדם…" סופיה לחשה לה מהמיטה הצמודה למיטתה. היא הנהנה לה, יודעת שסופיה יכולה לראות אותה בבירור בגלל אור הלפידים המרצד מאחוריה.
"אני רק רוצה שתדעי שכדאי לך להזהר במקום הזה" אמרה לה בפתאומיות ",כאשר הגעתי לכאן, קיבלה אותי בזרועות פתוחות משרתת צעירה בשם ביאנקה. היא נעלמה אחרי ימים ספורים לאחר בואי".
היא עצמה את עיניה, נושמת באיטיות אוויר ונושפת אותו בחזרה. לאחר כמה רגעים היא המשיכה, "אומרים שמחלות מוזרות פוקדות את המשרתות כאן. אלוהים יודע מה קורה כאן. רק תזהרי בבקשה, שלא תקבלי שפעת" היא הביטה בה, עיניה מנסות להגיד לה מה שפיה לא מסוגל לומר.
אנסטסיה הבטיחה שתזהר.
*
היא התעוררה מוקדם בבוקר. סופיה לא הייתה במיטתה ולכן היא הסיקה שהיא קמה מוקדם יותר, כדי להתחיל עם מלאכות היום. אנסטסיה פנתה אל המטבח והתחילה למלא במרץ את משימותיה. אחרי כמה שעות של עבודה מעייפת, היא אזרה אומץ ושאלה משרתת הצעירה ממנה האם היא ראתה את סופיה. המשרתת לא ענתה, רק הביטה בה בעיניים מבוהלות וגהרה בה בלחש לחזור לעבודתה.
וכך עבר לו יום שלם. אנסטסיה שוב פעם הייתה בודדה, לא היה איש שיארח לה לחברה. אבל אין זה נורא, היא הייתה רגילה להיות לבד כל ימי חייה. היא שמה את מלוא תשומת הלב שלה בעבודות השונות- קילוף תפוחי אדמה, בחישת מרקים שונים, מריטת נוצות מהעוף. בסוף הסכימה בינה לבין עצמה שסופיה קיבלה עבודה במקום אחר, אולי בגינה או בחדרי הילדים.
לקראת הלילה, אנסטסיה הייתה חופשיה לחזור לחדרה. רוב החלונות היו פתוחים למחצה, מצמררות אותה מקור בכל פעם שעברה לידן. השמיים מבעד לחלונות היו שחורים וריקים מכוכבים חוץ מהריח המלא.
היא הייתה כל כך שקועה בדאגה לאימה ולסופיה שלא שמה לב שהתבלבלה בדרכה לחדרי המשרתות. המסדרונות שכרגע התהלכה בהם היו זרים לה. היא הלכה בדרך חשוכה וריקה.
לפתע שמעה צעקה מקפיאת דם. אחריה באה עוד אחת. כאשר זה התחיל זה לא נפסק.
היא הייתה יכולה לחזור על עקביה, בחזרה אל המגורים, אבל היא ידעה שעליה לעזור לנערה המסכנה.
היא הלכה בשקט ובמהירות ככל שיכלה ועצרה לפני הדלת שממנה בקעו הקולות. היא שמעה הצלפות, בכי וצעקות.
"בבקשה, בבקשה לא" היא שמעה קול אומר מבעד לדלת. זה היה קולו הדקיק של סופיה, זאת גילתה אנסטסיה בחרדה.
היא פתחה קצת ובשקט את הדלת, יודעת שאסור שיראו אותה. היא צדקה, בהחלט הקול היה של סופיה. שמלתה הפשוטה הייתה קרועה, ידיה ורגליה המגואלות בדם כבולות אל הקיר. היא ראתה בחדר שני גברים. האחר היה חסון וגבוהה והאחר היה גמד. היא גם ראתה צללית ארוכה של מישהו שאותו לא יכלה לראות.
"עשה זאת שוב פעם, טיפש שכמוך! בקצב הזה אעשה את האמבט רק בעוד יומיים" הקול השייך לצללית אמר. הוא היה נשי וקר.
בעלת הקול קמה ולהפתעתה הרבה גילתה אנסטסיה שזאת הגבירה ארז'בט. עיניה היו אכזריות והיא נעה בחן לעבר סופיה. היא לקחה מידיו של המגודל את השוט והחלה להכות בסופעה. היא צחקה בעוד שסופיה היקרה בכתה וצעקה.
אנסטסיה לא יכלה לסבול מראה שכזה. היא רצתה להקיא, היא רצתה לברוח ולא להביט לאחור. היא ידעה שלא תצליח להאבק בשלושתם בניסיונה להציל את סופיה. היא נשארה שם, כי לעזוב את סופיה יחשב מבחינתה לבגידה בה.
הגבירה השתעממה בקלות ולקחה סכין מקושטת באבנים מהשולחן הניצב בחדר. היא ניגשה אל סופיה. אנסטסיה עצמה את עיניה. הצעקות נוראית נפסקו, סופיה הייתה מתה.
אנסטסיה ניסתה להאבק בבכי, אחרי שראתה מראה כה מזעזע. היא כיסתה את פיה בידיה, מנסה להחניק יבבות שנפלטו ממנה.
היא לא שמעה אותו מתקרב. הוא הלם בראשה עם אגרופו, יודע שהגבירה שלו תהיה מרוצה.
היא נפלה על הריצפה, נקודות שחורות מרצדות לנגד עיניה. כאשר ראייתה התחדדה, הגבירה והפמלייה שלה גהרה מעליה.
"שמעתי לא רק הדם טוב לעור," היא שמעה את הגבירה אומרת ", אלא גם הבשר מאריך ימיו של האדם".
בפקודתה של הגבירה ארז'בט בתורי נגררה הנערה לתוך החדר. היא ידעה שאין לה איך לברוח ושאף אחד לא ישמע אותה כאן, כפי שלא שמעו את כל האחרות.