סיפור בהמשכים על וואן דיירקשן: פרק 1 חלק 2… :)

פרק א' חלק ב'.
"אולי תשים לב לאן שאתה הולך?!?!" צרחתי עליו. הייתי עצבנית מאוד על האישה הזאת שקוראת לעצמה אמא שלי.
"אני מצטער שהתנגשתי בך.." אמר האיש שהתנגשתי בו, ורק אז הבנתי כמה צעקתי עליו.
"מצטערת שצרחתי עליך כמו חיה.." אמרתי לו. "פשוט.. אתה לא תבין."
"זה בסדר.." אמר האיש. "גם לי יש רגעים שאני נורא עצבני. את פשוט צריכה ללמוד להשתלט על זה.. את יודעת, אני לא אשם במה שאת כל כך עצבנית עליו. מה שזה לא יהיה.
"וואי, אני ממש ממש מצטערת.." חזרתי על זה.
"אמרתי שזה בסדר." הוא אמר לי, מחייך.
"אני טיינה. ואתה?" אמרתי והושטתי לו את ידי בכדי ללחוץ לו את היד.
"הארי." הוא אמר, ולחץ את ידי. "אז.. נתראה!" הוא הודיע בביטחון, ואני חשבתי לעצמי. איך בדיוק נתראה? כולה נפגשנו ברחוב.
נכנסתי לחדרי, עם פרפרים בבטן. ממש יכולתי לראות בראשי תמונה של מראהו. איש נאה, עם תלתלים חומים ועיניים חומות כאלה . אני חושבת .
הלכתי למטבח וחיממתי לעצמי צ'יפס. מזל שנזכרתי שאתמול אימי הכינה לה ולחבר שלה, דניאל, צ'יפס, ונשארו שאריות.
אכלתי ברעבתנות. הרגשתי כאילו לא אכלתי שבוע ימים.
רגע, באמת שלא אכלתי שבוע..
כחמש דקות אכלתי, וסיימתי ישר את כל הצ'יפס. הרגשתי מלאה, למרות שהיה בצלחתי מעט מאוד אוכל..
מזגתי לכוסי מים. הרגשתי את הרוק שלי סמיך מאוד, וזו הייתה הרגשה מגעילה שלא אהבתי.
אני זוכרת את היום שהתעלפתי, מרוב שלא שתיתי או אכלתי יום שלם.
הייתי בת 7. עוד בתקופה שאימי הייתה עוד אישה מתוסכלת ועזובה.
היא הייתה בורחת מהבית ומשאירה אותי לבד. עם השיעורים.. עם האוכל..
אבל הייתי בת 7. חיכיתי לאמא שתחזור ותאסוף אותי לבית הספר. היא לא באה, ונשארתי לבד בבית.
הייתי ילדה מאוד נמוכה, ולא הגעתי למגירה של הכוסות. גם הייתי קטנה, ולא יכולתי לבשל או להוציא לי לאכול ולחמם.
פשוט איבדתי את ההכרה אחרי כשעתיים, ומזל שזה קרה בדיוק כשאימי הגיעה.
זה עוד היה בתקופה שהיא קצת דאגה לי. למרות שהיא באותו יום פשוט ברחה והשאירה אותי לבדי.
שתיתי לאט לאט. הרגשתי איך לשוני חוזרת להיות לחה, והנחתי את כוסי על הכיור. נכנסתי לחדרי, והבטתי שוב במכתב שכתבה לי אמא. "טסתי עם דניאל לכרתים. אחזור עוד שבועיים."
זאת פעם ראשונה שהיא רושמת לי מכתב , ובו רשום איפה היא נמצאת ועם מי. בדרך כלל, היא פשוט נעלמת לשבועיים, ולא אומרת אפילו לאיפה. רק כשהיא חוזרת לבית, עם אחד החברים שלה, אני מבינה שהיא פשוט טסה איתו.
נשכבתי על המיטה וראיתי טלוויזיה. זפזפתי בשלט ולא ראיתי דבר שבאמת מעניין אותי. הכל היה ערוצי מבוגרים.
בדרך כלל אני בכלל לא רואה טלוויזיה. אני הולכת לחברות, לפעמים לחבר ..
בראשי שמעתי את השם שון.
שון.
שון.
שון.
אני כל כך אהבתי אותו.
הוא היה האהבה של החיים שלי.
לא חשבתי שאני אסתדר בלעדיו אי פעם.
התחלתי לחשוב עליו, ובכיתי. פשוט בכיתי. אם רק הייתם שומעים על הסיפור..
הייתם בוכים יחד איתי.
אני מנסה להמשיך הלאה.. אבל.. זה בלתי אפשרי.
הטלפון שלי צלצל, ועל הצג היה רשום את שמה של שיר. עם כינוי כמובן.
היה רשום שם "הצמח הירוק." קראתי לה ככה בגלל הטיול השנתי של השנה.
אחד הבנים החליף לנו את השמפו בחומר שהופך את השיער לירוק.
שיר כל כך רצתה להיות ראשונה במקלחת.. אז בסדר. אחרי ריב של אולי שעה, נתנו לה. זה היה כזה מצחיק.
היא יצאה עם שיער ירוק, ופשוט אמרה: "אל תכנסו להתקלח."
והבנות בחדר התחילו לקרוא לה המפלצת הירוקה. אבל אני לא כזאתי רעה…
קראתי לה שיר הצמח.
נו, מה ? במילא השיער המתולתל שלה נראה כמו הרבה עלים ירוקים קטנים..
ומאז קראתי לה הצמח הירוק. סתם כי לא היה לי כינוי מספיק טוב בשבילה..
"הלו?"
-"היי . את . עכשיו . אצלי . ביי ." היא אמרה, ובכך קבעה שנפגש.
היא נתקה את השיחה, ומהר הלכתי לדירה ליד. הבית של שיר.
"היי שיר.." אמרתי לה, ונתתי לה חיבוק.
"היי טיי.." היא אמרה לי. "מה קרה את כולך במצברוח רע?"
"פשוט… נזכרתי בו." אמרתי לה. היא הייתה היחידה שעזרה לי עם כל מה שקרה עם שון.
היא מזגה לי כוס מים, והתחילה להעביר מיד נושא, כדי שאפסיק להיזכר בו.
ישבתי אצלה שעתיים. היינו בפייסבוק, היא ניגנה לי שיר שהיא המציאה בגיטרה בשם "טיי הקוץ בתחת", היא טענה ש"יש לה לשירותים" ומשם היא התקשרה וחיכתה את השנאה שלי, ליאל, שבעצם אומרת ש"אני מלכת העולם והיא מעריצה אותי"..
הדברים הרגילים.
הלכתי מביתה, נפרדנו בנפנוף ידיים, והתיישבתי על ספסל שמפריד בין ביתי לבין ביתה של שיר, וקשרתי את שרוכיי. "היי." אמר לי האדם שהתיישב על הספסל.
"ה..הא.. הארי ?!"