גינת הצללים, פרק 16-חזרתו של אחרון המילרים

"היי." אמר קול קטנטן מאחורי אנני.
היא הסתובבה לראות מי זה. "אוליבר!" היא קראה באושר וחיבקה אותו.
אוליבר הופתע מעט, אך חיבק אותה בחזרה. "היי, מה שלומך?"
"כלום, אני שמחה לראות אותך." היא חייכה "גם התאמנתי על הפרזנטציה קצת."
"זה טוב." אמר אוליבר בחיוך משלו.
החיבוק התנתק. "איך היה בבית החולים?" היא שאלה "אתה בסדר עכשיו?"
"בבית החולים היה… חולני." אוליבר אמר בחיוך עקום ושניהם צחקו.
"הבדיחות שלך זוועתיות." קבעה אנני.
"אבל את אוהבת אותן?" הוא שאל בטון גבוה יחסית.
"אוקיי, אוקיי, כן, אני אוהבת אותן." אמרה אנני תוך כדי צחקוק. "התגעגעתי לחוסר חוש ההומור שלך."
"את מדברת כאילו לך יש חוש הומור." אמר אוליבר ושילב את ידיו.
"לך לעזאזל." אמרה אנני בחיוך קל.
"אל תדאגי, יום אחד אני משוכנע שזה יקרה." הוא אמר בחיוך קטנטן, אבל לאנני זה לא נשמע כמו בדיחה.
לפני שהיא הספיקה לשאול למה הוא מתכוון, המורה נכנסה והשיעור החל. היא בירכה את אוליבר על חזרתו בצרפתית מהירה והמשיכה בחומר הנלמד.
"באמת שכואב לי עליהם." הודתה קלארה.
"הם תמימים…" אמר ג'ק בקול חסר משמעות.
"לפעמים אני חושבת לעצמי, מה היה קורה אם גם אני הייתי תמימה כל כך?" שאלה קלארה והביטה בג'ק. הוא סובב אליה את מבטו המזלזל.
"היית חייה כמוהם, בשקר." הוא אמר לבסוף וגיחך. "לא נשמע כיף."
"למען האמת, מדי פעם אני מעדיפה את השקר." היא אמרה והשפילה מבט.
הוא צחק "את ממש מטופשת." הוא אמר והביט באוליבר. "לפחות יש להם חופש כאן."
"כן, ותראה מה הם עושים איתו."
"הם לא חכמים במיוחד." אמר ג'ק בחיוך, ואז נשמע הצלצול.
אנני ואוליבר, כמו תמיד, נותרו אחרונים בכיתה. ואז גם ברנדון הגיע. הוא אמר לאוליבר ואנני ללכת ושהוא יצטרף בהמשך.
"היי, אלה אתם." הוא אמר לקלארה וג'ק.
"אנחנו?" שאל ג'ק.
"כן, אתם, שוב." הוא אמר.
"אולי תגיד לנו מי אתה?" שאל ג'ק ושילב את ידיו.
"ברנדון מילר, ואתם?"
"אני קלארה, זה ג'ק." אמרה קלארה. "ואנחנו ממהרים, אז נתראה."
"אבל…" החל ברנדון לומר, אבל הם כבר הלכו במהירות משם.

-פחות מעשרים וארבע שעות קודם לכן-
לוקיאנו מלמל את המילה "סליחה" במשך כל הזמן שהכניס את התחמושת לאקדח, קולו רועד ונשמתו כבדה. "אני כל כך מצטער." הוא אמר והצמיד את האקדח לרווח בין עיניו של אוליבר, העצומות כעת.
"זה בסדר, באמת. אתה צודק." אמר אוליבר בקול קטן. "הייתי הורג את עצמי אם הייתי יכול."
"אל תדבר ככה, אני מצטער." אמר לוקיאנו, קולו רועד כמו ידיו. עם כל רגע שעבר לוקיאנו רעד עוד ועוד, עד שלבסוף האקדח נפל מידיו ולוקיאנו נפל על ברכיו בבכי, מחבק את רגליו של אוליבר ונאחז בהן כאילו הוא ימות אם לא יאחוז.
אוליבר היה מופתע מעט, אבל הוא התכופף וליטף בעדינות את גבו של חברו הטוב. "זהו, זה בסדר, הכל בסדר…" הוא המשיך למלמל בקול מרגיע בעוד חברו הטוב בוכה על הרצפה בקול.
"אני מצטער…" אמר לוקיאנו תוך כדי בכי.
"זה בסדר." אמר אוליבר בטון מנחם.